כבר שנתיים שטל פרלמוטר משמש כסמנכ"ל קריאייטיב בשמעוני פינקלשטיין ברקי FCB, ומת על העבודה שלו. אבל הרבה יותר חשוב זו המשפחה בגבעתיים, האישה איה ו-2 הילדים יפתח ורוני, טעם החיים שלו.

לפני שמעוני פינקלשטיין ברקי FCB, היה פרלמוטר (37) מנהל קריאייטיב במקאן אריקסון, מנהל קריאייטיב בבאומן בר ריבנאי, קופירייטר במקאן אריקסון, וקופירייטר ב-JWT ב-2004 עד 2006.

עבודה: 14 שנים שאני עושה קריאייטיב, רק קריאייטיב. אני נרקומן של הדבר הזה. אני מאמין שפרסום זה בידור, שקריאייטיב זה fun, כמו שיופלה אמרו "באנו ליהנות", ככה אני בכל בוקר. אני מאמין באנשים שמחים כי אנשים שמחים עושים עבודה שמחה ולקוחות שמחים. אחרי שעבדתי שנים עם מותגים כמו HOT, yes, לאומי קארד, לאומי למשכנתאות, סלקום, גולדסטאר, יוניליוור, מגה, תנובה (הפסקה של 6 שעות כי זה חלבי...)... זוגלובק, הונדה, וולבו, סוזוקי, jeep ועוד עשרות לקוחות, אני יודע שבניגוד לדעה הרווחת, יש בצד השני פרטנר, יש בצד השני אנשים שדורשים מאיתנו שנהיה יותר מקצוענים, שנכיר את העסק שלהם באמת, שנמציא פתרונות קריאטיביים לבעיות האמיתיות שלהם ולאתגרים השיווקיים שעומדים מולם.

משפחה: אני בן 37, ולמרות שאני נשוי לעבודה, אני גם נשוי לאיה, האישה של חיי ואבא ליפתח ורוני, עבודות הקריאייטיב הכי הטובות שעשיתי עד היום. גר בגבעתיים, מנמנם איתה כל בוקר את הקפה שלי, נפרד ממנה לשלום לא רחוק מדרך השלום וחוזר שכולם כבר ישנים, בשעה 19:30. עשרות בדיחות נכתבו כבר על גבעתיים, העיר הזקנה והרדומה שלי, אבל האמת קצת שונה, היכולת לעבור מהילוך חמישי ברוטשילד לניוטרל במרחק של 6 דקות נסיעה הוא קסם, גבעתיים היא החדר שינה של תל אביב ואני אוהב לישון.

ילדות: גדלתי כילד פרא בין השדות והמטעים של כפר תבור. הייתי ילד יחף שעולה על עצים, נופל ולא בוכה, הייתי אוכל נקטרינות ישר מהעצים של נחום מרמור וגונב לאמא בצל ירוק מהשדה של פנחס שכבר לא איתנו. למדתי בבית הספר החקלאי 'כדורי' כמו יצחק רבין, יגאל אלון ותאמינו או לא, גם אלי יצפאן (איפה הוא? אני מתכוון ליצפאן). מהכפר לקחתי את האהבה לאדמה, לנוף, לאוויר, לשקט ולחופש ובכל פעם שאני מתגעגע אני חוזר לשם, לשאוף קצת שפיות.

דברים שלא יודעתם עלי: זרקתי כיסא בכיתה ג' על המורה שלנו אהרון ירחו. שלחו אותי בכיתה ה' למבחנים בירושלים כי חשבו שאני יודע יותר מידי מתמטיקה. אני יכול לאכול 3 פעמים בשבוע אצל בכור ושושי. יש לי חבר סורי שהכרתי בפסטיבל קאן ואחרון. וג'יימס גנדולפיני, חודש לפני מותו, חתם והקדיש לי ברכה אישית על התסריט של yes.

הישג: השנה - 2009. היום - שבת. השעה - 2:00 בלילה. אני אצל תומר בירן, עושים מוזיקה לסרט של סלקום. שנינו גמורים מעייפות, אני מעשן בחלון ותומר פותח את המחשב רק בשביל להתרענן, הוא נכנס לאתר של פסטיבל קאן ואחרי רגע צועק: "וואו.. וואו.. אחי, אתה מלך...". "מה קרה משוגע?", אני שואל, ותומר עונה: " הסרטים שלך של וולוו (ייקח לך זמן להבין שהיא שלך) פיינליסטים בקאן!". מודה, לקח לי זמן להבין שההישג הזה שלי אבל חייכתי הכי חזק שאני יכול.

רגע מכונן: יפתח. הבן שלי הוא הרגע המכונן שלי כל יום כבר 4 שנים וחצי, הוא מראה לי שחיוך פותח לך את הדרך להמון דברים טובים, שצחוק עוזר לבריאות ולנפש, הוא לא יודע, אבל הוא המנטור שלי.

רגע מביך: שנת 2006, אני ויניב מלינרסקי עומדים מול החבר'ה של 'מעדנות' עם שלטי חוצות לסדרת הקישים החדשה שלהם. שלט ראשון. תמונה: קיש פטריות. כותרת ענקית (מה חשבנו לעצמנו?): "הקיש של אמאש'ך" שלט שני. תמונה: קיש בצל. כותרת: "הקיש של דודש'ך" (היו עוד שניים אבל הרעיון ברור).

המבט שלהם היה ערבוב של "מה אתם מטומטמים?" ו"למה בכלל באתם לפה?". נזרקנו מהחדר בבושת פנים, שתקנו כל הדרך למטה במדרגות, רק באוטו הסתכלנו אחד על השני וצחקנו. איזה מטומטמים.

מודל לחיקוי: אהרון אפללו (יש שחקן כזה ב-NBA), האיש הוכיח שאפשר להיות מרוקאי, אמריקאי, כושי, יהודי אתלט שמצליח להטביע, בקיצור, הכל אפשרי.

 חלום: לעלות בדקה 86 בדרבי של מדריד במקום כריסטיאנו רונאלדו, לכבות את הסיגריה על הקו ולהכנס ברגל ימין, הקהל בטירוף, יש לי קצת בטן אבל זה לא מעניין אותם, הם חולים עלי. הכדור אצל איסקו, אני חותך בשמנמנות מאחורי גודין, איסקו נותן לי צ'יפ קטן, אני עוצר על החזה ובסיבוב נותן וולה ו... 1:0 לריאל. אני רץ כמה שאני יכול לכיוון הקהל, רואה ילדים קטנים בוכים מהתרגשות, אני עושה את הגליץ הטיפשי הזה על הדשא, מעקם את הקרסול ומפונה על אלונקה לבית החולים עם חיוך.

 

מתחרים: אין לי מתחרים, יש לי קולגות שאני מאד מעריך וזה זמן לפרגן להם, ליניב מלינרסקי שלימד אותי שהדרך לתהילה מתחילה ביכולת לטעות, ליורם לוי שלימד אותי צניעות, לסיגל עבודי כי היא שווה אחו-שילינג וכמובן לאנשים מוכשרים שהייתה לי זכות לעבוד איתם כמו אסי, יואב, יפתח, עידו, ערן, רני, בן, דנה, איתי ועוד, שגרמו לי לרצות לנצח בכל דבר וכל הזמן.

טיפ לסיום: אל תסמכו על אנשים שאומרים לכם "האנשה" ומוסיפים "באלף לא בעין...".