בית משפט השלום בתל אביב דחה את תביעתו של דורי בן ישראל בעליו של אתר הפרסום המזבלה כנגד פייסבוק. בן ישראל דרש מהרשת החברתית שבה הוא נאבק מזה שנים פיצוי של 100 אלף שקל לאחר שהרשת החברתית חסמה את האפשרות של גולשים לשתף בפייסבוק קישורים לאתר מזבלה ובנוסף הגדירה אותו כ"ספאם". בשל דחיית התביעה, חויב בן ישראל בהוצאות בסך של 30 אלף שקל. 

לטענת בן ישראל החסימה והגדרתו כאתר "מסוכן" הם פגיעה בשמו הטוב ובמוניטין שלו. בנוסף בן ישראל עתר לבית המשפט בטענה שהחלטת פייסבוק הסבה לו נזקים כספיים בכך שהובילה להפחתה משמעותית בתעבורה לאתר המזבלה שבבעלותו. 

חשיפת הפרטים שעברה את הגבול

"הורדת השאלטר" של פייסבוק על נכסיו הדיגיטליים של דורי בן ישראל החלו לאחר שזה פרסם בדצמבר 2016 בעמוד הפייסבוק שלו קישור לאתר שאותו השיק בשם קונטקט פייסבוק. באתר זה בן ישראל פרסם, כמחאה על התנהלות החברה שאינה מאפשרת לישראלים לגשת אליה למתן שירות ישיר, מידע אישי על אנשים פרטיים, רובם עובדי פייסבוק ישראל, ובכלל זה תמונותיהם האישיות, קורות החיים שלהם ופרטי יצירת קשר עמם, כדוגמת מספרי טלפון סלולרי וכתובות דואר אלקטרוני פרטיות. בנוסף הופיע באתר מידע פרטי בנוגע למנכ"לית עדי סופר תאני וג'ורדנה קטלר, לוביסטית בעלת תפקיד בכיר בפייסבוק ישראל.

פייסבוק מאידך, טענה כי היא רשאית לחסום משתמשים באתר שאינם מכבדים את כללי הקהילה, וכי בנסיבות הספציפיות של המקרה, לרבות חשיפת פרטיהם המזהים האישיים של עובדי פייסבוק, בלא הסכמתם, מדובר ב"איום מוגבר". 

השופטת רחל ברקאי דחתה את התביעה, באומרה כי "תביעתו זו של התובע דומה לזעקת 'הקוזק הנגזל'. בעוד זה בועט, פוגע, מאיים ומפר חוק, זועק הוא בלי למצמץ את זעקת הפגוע והנרמס". לדברי השופטת, הוכח, והתובע אף הודה בכך, כי אתר "קונטקט פייסבוק" נוצר במטרה להטריד עובדי פייסבוק מסוימים על דרך של הפצת פרטי קשר אישיים שלהם ללא הסכמתם. כאשר נחסמה הגישה לאתר "קונטקט פייסבוק" עקף התובע החסימה על דרך של הכוונת משתמשי פייסבוק לאתר "מזבלה" אשר קישר לאתר "קונטקט פייסבוק".

בית המשפט: "תביעה זו טוב היה לו לא הייתה מוגשת כלל"

עוד אמרה ברקאי, כי "לתובע אין זכות קנויה בלתי מוגבלת ליהנות משירותי פייסבוק. זכות זו קיימת לו כל עוד עומד הוא בתנאי המדיניות של פייסבוק. פרסומיו נועדו להטריד את עובדיה הבכירים של פייסבוק ישראל, על דרך של פרסום פרטים אישיים אודותם ללא הסכמתם. כשהוא חוזר ונוקט במנגנונים שונים כדי לעקוף את החסימה, הייתה רשאית פייסבוק לראות בהתנהגות זו כהתנהגות 'ספאמית טיפוסית' ולכן בלתי בטוחה. התובע לא הוכיח כל פגיעה בשמו הטוב, ומעבר לנדרש, שוכנעתי, כי גם בהנחה של קיומה של פגיעה קמה לפייסבוק הגנת אמת דיברתי ותום לב".

יתרה מכך, השופטת ברקאי דחתה את גם טענות בן ישראל גם מכוח חוק עוולות מסחריות. לדבריה, התובע לא הוכיח אף לא אחד מן היסודות הנדרשים - שכן לא הניח כל תשתית ראייתית כי הוא ופייסבוק הם ישויות עסקיות המתחרות באופן פעיל באותו תחום.

עוד היא ציינה כי התביעה אינה מתיימרת לעסוק בתחרות בלתי הוגנת בין עסקים מתחרים אלא מבוססת כל כולה על טענה לפיה הוא "קורבן" להתנכלות של פייסבוק כלפיו ובכך אין די. "התובע לקוח כועס, בועט ומורד המבקש להטריד את העוסק (פייסבוק)", כתבה השופטת, "וזה, מנגד, חוסם באופן לגיטימי את דרכו מלעשות שימוש בפלטפורמה שלו (של פייסבוק) כדי לקדם ענייניו". על בסיס האמור, אין לקבוע כי עוולת ההתערבות הלא הוגנת מתקיימת, מאחר שכל שפייסבוק עשתה הוא למנוע מהתובע מעבר דרכה אל עסקיו. זאת ועוד, אין חולק שפייסבוק לא חסמה את הגישה לאתרי צד שלישי, לרבות אתרים של התובע, ולא הפיצה מידע כוזב או מצג שווא.

"תביעה זו טוב היה לו לא הייתה מוגשת כלל", כתבה השופטת לסיכום. "ככל שמבקש התובע ליהנות מהפלטפורמה של פייסבוק כדי לקדם עסקיו עליו לקבל על עצמו את כללי ההתנהגות המקובלים והראויים בקהילת פייסבוק. ככל שמבקש הוא לשבור מוסכמות ולא לכבד את כללי השימוש שנקבעו, שהינם סבירים ומידתיים, לא קמה לו זכות קנויה להמשיך וליהנות מהפלטפורמה של פייסבוק כאמצעי קישור לאתרים שלו".

בן ישראל מסר בתגובה: "פסק דינה של השופטת מוטעה, מוטה ופוגעני ככל שיהיה, אינו משנה דבר. התביעה הייתה טיפה קטנה במכלול של פעולות ורסטיליות שהרכיבו קמפיין מאסיבי שהמזבלה מנהלת כנגד פייסבוק בישראל. בזכות אותן פעולות, נמצאת כיום החברה והנהלתה בתהפוכות עצומות וחסרות תקדים עם יותר איומים רגולטורים, ציבוריים ותקשורתיים מאי פעם. בסופו של יום, ההוצאות שפסקה השופטת הם לא יותר מחשבון זעום של 30 אלף ש"ח, עבור קמפיין שיצר סדקים בשווי של עשרות מיליונים ועד כאלו שלעולם לא יוכלו לתקן".