כששטרות הכסף הופכים לעפיפון: הלקח הכלכלי מעליית הנאצים בגרמניה
את אסון ההשתלטות של היטלר על אירופה אסור לצמצם רק לנסיבות כלכליות, אולם לא ניתן להבין את פשר התמיכה העממית בו מבלי להכיר את ההיפר-אינפלציה שריסקה את החברה הגרמנית לאחר מלחמת העולם הראשונה. כיצד עליות מחירים מהירות מהסוג שהעולם חווה לאחרונה, עלולות לשחוק את האמון בדמוקרטיה ולחזק גורמים קיצוניים? טור מיוחד ליום הזיכרון לשואה ולגבורה
הלקח הכלכלי מעליית הנאצים (צילום רונן אקרמן, פלאש 90/ נתי שוחט)
בדוכני העיתונים ברחבי גרמניה, מקדמות כבר שבועות את פניהם של הקוראים כותרות כלכליות קודרות, המזכירות להם נשכחות. האינפלציה במדינה, מזהירים שם, צפויה לחצות השנה רף של 7% ובכך לנסוק לרמתה הגבוהה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.
גם הפעם מוזכר עימות צבאי באירופה (בינתיים רק בין רוסיה לאוקראינה) כגורם לעליות המחירים המהירות, ששוחקות את השכר ואת כוח הקנייה, ולצידו התאוששות מהקורונה – שיצרה ביקוש לסחורות מחד, מול זמינות נמוכה שלהן בשל קטיעת שרשראות האספקה מאידך. את התוצאה כבר חש בכיסו כמעט כל אזרח, אפילו בכלכלה החזקה של היבשת.
חשוב לציין שגם אם שיא אינפלציוני אכן יישבר שם, גל ההתייקרות הגרמני עדיין רחוק מלהזכיר את הממדים שאפיינו אותו בטרם עליית הנאצים לשלטון לפני 89 שנים. בכלל – המאמר שלפניכם אינו מתיימר להשוות בין עליות המחירים אז והיום, סיבותיהן או תוצאותיהן ההרסניות. אלא שדווקא השנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, על רקע יוקר מחיה ומתיחות לאומנית שמרימים מחדש את ראשם, מעניין לנסות להפיק לקחים מהניסיון ההיסטורי: כיצד ערעור של יציבות המחירים, ואובדן אמון של הציבור בכסף, מסוכנים לסדר הליברלי ולשלום העולמי כולו?
בהרצאה ראשונה מסוגה שנשא השנה בבנק ישראל, החוקר ד"ר יוחאי כהן מ"יד ושם" התייחס בהרחבה לקשר בין קריסת הכלכלה הגרמנית והנאציזם: "כשם שלא ניתן להבין את עוצמתו השטנית של היטלר בלי תורת הגזע והאנטישמיות, לא ניתן לנתח אותה בלי לחזור לשנות ההיפר-אינפלציה המכוננות של רפובליקת ויימאר". ואכן, בעידן שלאחר מלחמת העולם הראשונה, התנהלו גרמנים רבים במציאות יומיומית כאוטית שהובילה רבים מהם לאמץ עמדות רדיקליות, לחפש אחר "אשמים" במצב, לנטוש את המרכז הפוליטי ואולי חמור מכל – לקשור בין המשטר הדמוקרטי החדש, לבין הירידה הכללית שחוו ברמת החיים. מכאן ועד לתמיכה העממית הגואה בטרור הממוסד, שסופו ברצח עם, הדרך לאסוננו התבררה כקצרה למדי.
בין כלכלנים עדיין ניטש ויכוח על הסיבה העיקרית לטירוף ההתייקרות של ראשית שנות ה-30: חלקם מצביעים על עלות מלחמת העולם הראשונה עצמה, כגורם שאילץ את ממשלת גרמניה להדפיס כספים בקצב מסחרר כדי "לעמוד" בהוצאות האדירות, עד שלמארק המקומי לא נותר כל ערך; אחרים מפנים זרקור לפיצויים הכבדים שהושתו על המדינה לאחר המלחמה, כפי שעשה גם היטלר עצמו, אך לאמיתו של דבר התשלומים הללו הופחתו ונפרסו כדי למנוע חדלות פירעון מרפובליקת ויימאר – כך שקשה לתלות בהם את הקריסה הכלכלית; לבסוף, גם התיקו הפוליטי שאפיין את דעת הקהל הגרמנית, עם מבנים קואליציוניים משונים, לא אפשר לממשלות שקמו להעלות מיסים מחד (עקב איומי הימין הקיצוני) ולקצץ בתקציבי הרווחה מאידך (עקב התנגדות השמאל הסוציאליסטי), באופן שתרם להעמקת הגירעון. ייתכן מאוד שלמשבר התקדימי אחראים כל ההסברים גם יחד.
על התוצאות, לעומת זאת, אין מחלוקת: הצפת השוק בכסף הקלה אמנם על גרמניה לשלם בטווח הקצר את הפיצויים למדינות המערב, את המשכורות לעובדי המדינה, את הקצבאות לנפגעי המלחמה ואת החובות למחזיקי האג"ח שמהם לוותה כספים למימון פעילותה. אלא שלאורך זמן, מדיניות ההדפסות האגרסיבית הורידה מאוד את ערכו של המארק – הן מול נכסים מוחשיים בתוך גרמניה (כמו נדל"ן, זהב או מוצרי מזון) והן מול מטבעות זרים שבאמצעותם יובאו הסחורות לשטחה: כך, למשל, באוגוסט 1923, דולר אחד היה שקול ל-4,600,000 מארק, לעומת 4.2 מארק ב-1914! הצרכנים נתקלו אפוא בעליות מחירים חדות, מבלי שפוצו עליהן בשכרם, כך שכוח הקנייה שלהם נפגע משמעותית עקב האינפלציה.
בסתיו 1923 כיכר לחם אחת נמכרה במיליארדים; משלוח גלויה בינלאומיות חייב הדבקת בולים בעשרות מיליארדי מארק; משכורות שולמו פעמיים ביום, על מנת שהעובדים יוכלו להשתמש בהן לפני עליות מחירים נוספות; ואילו השטרות חסרי הערך שימשו ילדים להכנת עפיפונים, מפני שהיו שווים פחות מהנייר שעליו התנוססו; על חלקם הוטבעו כבר אז חותמות אנטישמיות בנוסח: "במקום שבו היהודים חיים בטוב, שולט העוני ברוב".
גם החלוקה בין מרוויחים למפסידים מההיפר-אינפלציה, נראתה לגרמנים רבים כמעוותת ותרמה בתורה לערעור הסדר החברתי. בעוד שהחוסכים בפיקדונות בנקאיים, בני מעמד הביניים, נותרו עם כסף שאין לו כל ערך – דווקא נוטלי הלוואות גדולות, וביניהם גם מפעלי ענק, יכלו עכשיו לפרוע בקלות את החובות ששווין הצטמק פלאים. אזרחים פטריוטיים שהתגייסו בשעתם למאמץ הלאומי והעמידו לרשות ממשלתם "מלוות מלחמה" בסכומים ניכרים, גילו שנותרו עם פרוטות עקב צניחת ערכם של ההחזרים.
היות שהשכר הספיק בקושי לרכישת מוצרים בסיסיים, הפער ברמת החיים בין עובדים למובטלים הצטמצם – והמוטיבציה להשתלב במעגל התעסוקה נפגעה, במיוחד בקרב חיילים משוחררים שהיו ממילא זכאים לקצבה. הצטמקות הצריכה גרמה לקריסת עסקים קטנים, ואלה נבלעו על ידי קומץ תאגידים עשירים בתהליך שתרם לריכוזיות (קרטליזציה) של המשק הגרמני. חלק מראשי אותם קונגלומרטים הפכו לימים למקורביו של היטלר, לאחר שזה התכחש להבטחתו המקורית להלאימם, ואף מילאו תפקידים שונים בתעשיית ההשמדה הנאצית.
בשורה התחתונה, השתוללות המחירים שינתה את יחסי הכוחות הפנימיים ואת תפיסת המציאות של החברה הגרמנית, באופן שגרם לה להפנים כי הרפובליקה – משטר זר לתרבות המקומית מלכתחילה – לא תספק את היציבות שלה היא כה משוועת. נכון – אינפלציה הכתה במקביל במדינות אירופיות נוספות כמו צרפת ובריטניה, אלא שבהן המשבר לא העמיק עד כדי קריסה, והמסורת הדמוקרטית הייתה מראש מבוססת יותר. נכון – בסופו של דבר המחירים בברלין התמתנו, אך במשבר הבא שיפרוץ בשנות ה-30 (הפעם בעקבות התמוטטות הבורסה האמריקנית והביקוש לסחורה גרמנית בחו"ל), האמון הירוד ביכולתה של הנהגה נבחרת לחלץ את הציבור מהמשבר יושפע מהטראומה שנצרבה בתקופת ההתייקרות. כמובן – קשה להבין את הנהייה של רבים כל כך אחר אידיאולוגיה גזענית ואנטישמית, אך הקרקע הפורייה שבתוכה צמחה התמיכה בהיטלר הושקתה ללא ספק גם במימיה העכורים של ההיפר-אינפלציה.
מעניין לציין שהדיקטטור הנאצי הבין מיד עם עלייתו לשלטון, שעליו "לפרוע את השטר" קודם כל בתחום הכלכלי: על אף שראה בקומוניסטים את אויביו המושבעים, הוא הכריז על עבודות ציבוריות שסיפקו מיליוני משרות במימון ממשלתי – במיוחד בבניית מסילות רכבת שאחר כך ישמשו לרצח עם, ובתעשיית החימוש לקראת המלחמה שבה תכנן לפתוח. לבעלי תאגידים שאינם יהודיים הוא הניח להמשיך להתעשר, אך ניצל את שליטתו במשק כדי לכפות עליהם קליטת עובדים – וכך מיגר במהירות את האבטלה. הוא אסר על פעילות של ועדי עובדים פרט ל"חזית הפועלים הנאצית", ומנגד הקים ארגון בשם "כוח באמצעות שמחה", שנועד לטפל ברווחתם כחלק משיפור המורל הלאומי שבו ראה כנחוץ למימוש שאיפותיו האימפריאליסטיות. מכלול הצעדים, שנודע בשם "תוכנית 4 השנים", הביא את הכלכלה הנאצית ל-1939 כשהיא בשיאה – וללא ספק סייע להיטלר במימון המלחמה, כמו גם לביצור התמיכה העממית בו, עד להיפוך תמונת המערכה בחזית.
כל ניסיון להצביע על "לקחים כלכליים" מהתמוטטות הדמוקרטיה הגרמנית מחייב צניעות וזהירות רבה. רוב המדינות החשובות באירופה מקיימות כיום שוק משותף, נטול מכסים, המתנהל במטבע אחיד – כך שפיחות חד בערכו בעקבות עליות מחירים מואצות, יהיה בהכרח צרת רבים שעמה היבשת תתמודד כמקשה אחת. למרות חוסר הנחת – תחילה מהקורונה ובהמשך מגל ההתייקרות שאחריה – אלה דווקא מנהיגים ליברליים, שוחרי דמוקרטיה, שזוכים לאחרונה (לא בלי התנגדות) באמונם של רוב הבוחרים בקלפיות. גם ברמה המקצועית הופקו הלקחים, ובנקים מרכזיים בעולם מבינים שהדפסת כספים אינה הדרך להתמודדות עם עודף בחובות והוצאות.
בכל זאת, לא מיותר להדגיש גם כעת את החשיבות של יציבות המחירים במשק ואת תפקיד המפתח שמוטל על הנגידים בשמירתה. במקום שבו האינפלציה יוצאת משליטה, הסדר החברתי מתערער ולחלל שנפער עלולים – בנסיבות המתאימות – להשתחל כוחות קיצוניים ואנטישמיים. ההיסטוריה הלא-רחוקה מוכיחה שאין מדובר רק באתגר כלכלי וחברתי, אלא במשימה הכרחית להבטחת אמון הציבור במנגנון הדמוקרטי כולו.
