אחרי שנות אור של קרבות על המילקי ומהדורות מיוחדות שמבליחות ונמוגות, מפציע מילקי עם טיעון שהיה לכאורה מתחת לרדאר ומעיר אותו - אל תאמינו לאנשים שלא אוהבים את הקצפת של מילקי.

זה די ברור מאליו אבל זה יצא מהארון רק עכשיו. מילקי הוא חצי כל מיני דברים שיכולים להיות דומים למתחרים, וחצי קצפת. זהו החצי שהופך אותו למי שהוא ולא אחר. מילקי. הקצפת היא החתימה או ה DNA של מילקי ולכן אם תפגשו ברחוב גביע עם לא משנה מה שיש בו, ושמעליו או מתחתיו קצפת, דעו שהוא מילקי.

 

בסופו של יום מילקי קצת מיצה את נושא הקרב על המילקי שהגיע שוב ושוב מאותו כיוון. המילקי כל כך טעים שאי אפשר לעמוד בפניו. אי אפשר לעמוד בפניו זה לא מספיק ספציפי כי כל מה שטעים פורם את החסמים שלנו. אולם במקרה של מילקי החסמים היו חבריים וזוגיים. לרוב יש גבול שלא נחצה כדי ליהנות ממעדן, עד שזה מגיע למילקי. כי כשזה מגיע למילקי אני מאבד את חוש החברות או ההגינות שלי, ואני מוכן להקריב מערכת יחסים תמורת מעדן.

הסיפור חיכה להתפתח ולקבל עוד ועוד זוויות ביזאריות, אלא שהחיים זה מה שקורה בזמן שאתה עושה תכניות. בחודשים האחרונים צץ מעדן מתחרה בשם YOLO שמעביר, איך לומר, ערכים מאד דומים, ועושה די הרבה רעש. גם YOLO כל כך טעים שהוא מדרדר אותנו להיות חוטאים. So good it feels like a sin אומרת הססמא. אוכלי YOLO יורים ובוכים. כולם חטאו, בגדו, גנבו ועשו כל מיני דברים רעים מרומזים שהגרוע מכל זה פשוט לאכול YOLO. הם אוכלים ומתחרטים בו זמנית, מרגישים אשמה אבל היולו שווה את זה. בשביל מילקי זה סוג של כניסה לטריטוריה הרעיונית. פתאום הוא לא החוטא היחידי בעיר.

 

בקרב על המעדן המוביל הופכת הזירה של מי יותר מדרדר אותי מוסרית לקריטי. ככל שנהיה יותר רעים סימן שהמעדן יותר טעים. הבעיה היא שמילקי היה ראשון בקרב הזה עם הקרב על המילקי. עכשיו, כשהוא רוצה להחזיר לעצמו את המנהיגות, במקום להתווכח מי יותר מרושע, הוא פשוט מצביע על הקצפת ומצהיר - לי יש ול-YOLO אין.

הקצפת הפכה לערך מוצרי מבדל שאינו מעניין מספיק אלא אם כן נהפוך אותו לערך אנושי מבדל. קצפת כמבחן אישיות. העולם מתחלק לשניים - אלה שאוהבים אותה ואלה שלא. היזהרו מאלה שלא.

בחור שמוזמן לארוחה משפחתית נראה לכאורה נורמלי, אך הנורמליות מתפוגגת ביעף כשמתברר שהגיבור שלנו מוציא את הקצפת מהמילקי. הדעה עליו משתנה לרעה כי אנשים כמותו, שלא אוהבים את הקצפת של המילקי, הם אנשים ניקלים. ומה שבא יחד עם לא לאהוב את הקצפת זה מקבץ דברים איומים ונוראים כמו לא לאהוב ילדים, להיות סוציומט בצבא, לרקוד מוגזם בחתונות, לשנוא דובי פנדה, לא להחזיר את משקפי התלת מימד ולהיצמד במעליות ובסך הכל - להיות חרא של בן אדם.

באופן הזה מקדם מילקי את היתרון התחרותי שלו שהפך ברבות השנים לקלאסיקה, ומחזק בכך את גזרת השוק שלו. אמנם אסור למנהיג להבחין בכלל במתחרה אז למרות שאין אף מילה על YOLO, מאד ברור שמי שאמור להרגיש זוועה לאור הפרסומת זה YOLO, וכל מי שאוכל אותו. שהרי לאכול YOLO זה קצת כמו להוציא את הקצפת מהחיים ולהיות בן אדם איום ונורא.

הסרטון החדש של מילקי תפס אותי רוצה לראות אותו שוב ושוב ושוב מרוב שהוא מופרע ועל גבול הנונסנס, לרבות הרשימה המופרכת של מה פירוש להיות בן אדם רע. השיר שהוא כמובן "חיוכים" או que nadie sepa mi sufrir הספרדי, רווי בקיטש ומשוח בברילנטין, מאותת לנו שהפרסומת מודעת לעובדה שהיא מוגזמת, וכשהסלסולים החוזליטיים של הילד בעל הגשר על השיניים בוקעים בין לבין השורות, אפשר להיות בטוחים שמישהו במשרד הפרסום הצליח לשחרר את אנשי שטראוס סופית משרידי השמרנות שלהם.

דוגמא של עיבוד קיטשי במיוחד שזה בדיוק המקום להזכירו:
 

מה שנותר פתוח זה האם עכשיו, לנצח נצחים, נפגוש מילקי שמבחין בין האנשים הטובים לאנשים הרעים, או שנחזור לזירה של קרבות - המילקי חזקים ומוכנים יותר. ימים יגידו.