הכי ישראלי זה להגיד "שוב לא זכינו" או להאשים את השופטים באנטישמיות ולהשתומם כש"בדיוק כזה רעיון היה לנו ותראה איך פה הוא לוקח אריה". למקפידים אפשר גם לנפנף בביטול על "הרעיון הזה? פחחח לא היה עובר אצלי את הסבב הראשון" או אם אתה לא בקאן אז להטיח את המשפט המפרגן והכל ישראלי: "בשביל מה אתם נוסעים לשם בכלל, הרי אין כמעט זכיות ישראליות?"

אז בואו נשים את זה על השולחן: מי שחושב שצריך, ואני בכוונה אומר צריך, לטוס לקאן רק כי הוא מועמד לזכיה, שיישאר בארץ. ישלחו לכם בדואר את הפרס. אפילו את התמונה על הבמה אפשר לארגן לכם בפוטושופ. מסעדות טובות (לא כולל הכשרה) יש גם בארץ.

אז למה חשוב שאנשי קריאייטיב, מנהלי קריאייטיב ולקוחות, כן לקוחות, יגיעו לקאן? בשביל משפט אחד או שניים שתחזרו איתם הביתה ולא ייצאו לכם מהראש גם אחרי 20 בירות ששתיתם כי חילקו חינם בגוגל ביץ'. אני חושב שזה היה גוגל ביץ'. לא זוכר.

תראו, היום יום של כולנו מורכב משגרה פרסומית שוחקת. אנחנו טובעים בעבודה שוטפת, נלחמים בפרזנטציה אחר פרזנטציה כדי לייצר קריאייטיב משובח ובולט, ומנסים לקחת את הלקוחות שלנו ואת הסוכנויות שבהן אנחנו עובדים צעד אחד קדימה. היום יותר מתמיד, בעולם שמשתנה בקצב מסחרר, אנחנו נדרשים לחזון, אנחנו נדרשים להמציא מחדש את עצמנו ואת המותגים שאנחנו מטפלים בהם, אנחנו נדרשים להתרומם מעל הביצה שלנו כדי לראות טיפה יותר רחוק מהמצגת של מחר בבוקר.

עזבו את הניתוק, הים, הבירות והמסיבות. בשבילי קאן זה הרצאות מאלפות מאנשים שבחיים לא חשבת שתשמע, עם תובנות שמגיעות ממקומות בלתי צפויים ומפילות לך אסימון בגודל של ראש שלך.

ג'יימי אוליבר, השף הערום, שהוא היום מותג על שמוביל מהפיכת בישול בריא למשפחה יושב מולך ואומר: אני אוהב שוקולד כי הוא מוצר שלא משקר לך. אני מתוק ומלא סוכר, אבל אני לא מסתיר את זה. אז תהיו שקופים עם הצרכנים, כי אנחנו נעלה עליכם  ונחטיף לכם. הבנאדם גאון. לקרוא לשוקולד מוצר כנה זו גאונות צרכנית ושיווקית.

מייסד קריספין פורטר (אחת הסוכנויות האמיצות ופורצות הדרך בעולם) טוען שמותגים מכניסים אליהם הביתה אנשי קריאייטיב, אז הם מכניסים מותגים אליהם לסוכנות, ולוקחים חלק בפיתוח מוצרים, עם מותגים קטנים ונישתיים, ומלווים אותם עד שהם עושים את הפריצה.

החברים מיוטיוב (תודה אור ואמיר) מזמינים אותנו להרצאה מרתקת ע"י מנהל הקריאייטיב העולמי שלהם. במשך שעה הבחור מדבר על חמש שניות. חמשת השניות הראשונות של הצפייה שיכולה לחרוץ את גורלו של קמפיין. פסיכי ומעורר השראה.

פארל וויליאמס (שרק לפני שנה השתמשנו בשיר שלו happy לקמפיין של פוקס) יושב חמישה מטרים ממני ומתפייט בצניעות בלתי נתפסת, שהוא לא יצר את אחד השירים השמחים בעולם. אנחנו יצרנו אותו, הצרכנים. מאות מליוני הצרכנים שבחרו לקנות, לשמוע, להוריד. הוא כתב תשעה שירים שונים שמבטאים את השמחה עד שבסוף הוא חזר לבייסיק (פוקס או לא פוקס) והלך על המילה happy.

מסביבך ברזילאים, יפנים, אנגלים, כווייתים, מצרים, הודים ומי לא, בעיניים נוצצות שגורמות לך להבין שהתובנות הללו חוצות יבשות וקטגוריות. האנשים האלו מראים לך זווית שבחיים לא חשבת עליה, והיא מעוררת בך מחשבות עמוקות, שיכולות להביא לשינוי משמעותי בעבודה שלנו.

אל תגידו לי שאפשר לשמוע הרצאות באינטרנט. כי זה כמו לשמוע את הדיסק של לאונרד כהן בדרך לעבודה במקום לשמוע קונצרט שלו בברלין. זה נשמע אותו הדבר אבל זה נטול חווייה. ואם אנחנו, אנשים שתפקידם לייצר חווייות למותגים, איבדנו את היכולת לחוות בעצמנו, אז בואו נסגור את הבסטה.

עכשיו תסלחו לי כי עמית המנכ"ל שלי שלח לי תמונה של ג'יימי אוליבר מכין לו קוקטייל על החוף, אז אני חייב לרוץ.