הסרטון החדש של מיונז מאסטר שף אינו אלא הפעלה חכמה של הצרכן שמחפש ליהנות מבידור טוב, רוצה לצאת גדול מול חבריו ובסופו של דבר מתנדב להיות זה שמעביר את הקליפ מפה לאוזן, מקיר לקיר ומקבוצת וואטסאפ זו לאחרת, ובונה אגב כל זאת, את נכסיות המותג מאסטר שף.

פרסום זה בהחלט כבר לא מה שהיה. מה שפעם היה שייך למחלקת דיגיטל או שימש אלטרנטיבה ויראלית, הפך מזמן למיינסטרים. לעיקר. אז אם פעם היה ברור שצריך קודם כל להציג את המוצר ואת שם המותג, ולאחר מכן לחשוב על נקודות הבידול שלו ורק לבסוף לקשט עם כמה ערכים אמוציונאליים, זה נשאר אי שם מאחור. זה כמעט הפך מעיקר לטפל.

כיום שם המשחק הוא בידור ושימושיות נטו. והמותג? הוא רק תירוץ בדיוק כפי שפעם אמר מי שאמר על שקדי מרק - "לפעמים המרק הוא רק תירוץ". מותגים מתרגמים את עצמם לתוכן שהצרכן רוצה לצרוך לא פחות ממה שהוא רוצה לצרוך את המוצר. במובן מסוים אפשר לומר שהסרטון של מיונז 'מאסטר שף' לא פחות 'טעים' מהמיונז עצמו...

אז בסרטון החדש של מיונז הולנדי מאסטר שף, המיונז אמנם מככב לאורך כל הסרטון אבל אין ספק שהבמה עצמה היא מה שממגנט אותנו ומעודד אותנו לצפות שוב ושוב, לשתף, לתת לייק וכן הלאה.

"זה מהולנד, לא הפארש שמסתובב פה בארץ" // פרסומת מאסטר שף
 

יוצרי הסרטון הם אנשים מוכשרים במיוחד (זרחוביץ' וטייכר ועוד רבים וטובים שאוחזים בעט) אבל מחולל הדרמה הוא הצרכן הסופי או יותר נכון – היוזר במחשב או במכשיר הנייד. מי שמעביר הלאה את הקליפ הוא הצרכן שמת מצחוק ('טעים צרחות') ומרגיש שהסרט מדבר עליו ועל חייו עם ובלי קשר למיונז. בזכות הזדהות חזקה זו הוא משמש את המותג ומשרת את המדיה מרצונו החופשי.

הגיס של אדל (שהתגרש ומתפלש על הספה בסלון) הוא למעשה חזיר, שהוא למעשה קופת חסכון מחרסינה, שברור שהוא שאב את כל המקרר כולל הבטריות ומשחת העיניים בדלת בצד. בשלב הזה כולנו כבר שלהם, של 'מאסטר שף', כי לכולנו יש בטריות ומשחה אנטיביוטית בדלת המקרר. משם והלאה זה רק בונוס. כמובן "מנשנשת? תכיני גם לך" זה לפנתאון.

כמובן ש"סופר הרצל שלום מדברת הרצל' שזה למעשה בובת מטריושקה ("בבושקה") רוסית, שמעבירה למשלוחים, שהם למעשה הבובה שבתוך הבובה, שעונה, שוב, "סופר הרצל מדברת הרצל" - זה כבר לתיבת האוצרות לדיראון עולם. השליח המהיר צבי - מצחיק אבל הפואנטה - צבי הוא חילזון - מותירה אותנו ללא אוויר בתחושה שמצחיק יותר מזה לא יכול להיות.

ואז מסתבר לנו שלקח לו ארבע דקות מהסופר על הטוסטוס ועוד שעתיים מהאינטרקום. העלות לא כללה משלוח ואדל שואלת אותו "אז ממה אתם מתפרנסים?" (בהמיות סטייט אוף דה ארט) והסרטון מסתיים במובן מאליו שמצליח להפתיע (ספוילר)  - אם נשבור את ארהל'ה הקופה - חזיר - נמצא הרבה כסף קטן לתת לצבי, השליח החילזון.

הקליפ הוא מעשה אומן, ובין לבין, חוט השני העלילתי האמיתי סובב סביב מיונז שהוא כה טעים שמתמכרים אליו, גונבים אותו זה מזה, מחסלים אותו ומזעיקים שליח חירום כדי 'לסגור פינות' בכריכים של אחרי הארוחה... בשורה התחתונה הסרט עושה עבודה טובה יותר מסרט קלישאי של פעם שמקפיד להציג אנשים חיכניים, food appeal , שולחן ערוך למשעי, שהוא שטחי ומשעמם ובנאלי.

מה שמיונז 'מאסטר שף' עושה לנו זה מה שמותגים חכמים יודעים לעשות: להציע חוויה טוטלית ולקחת אותנו שבי בתוכה באופן שלא נוכל לברוח ממנה או לבחור להרגיש בה אחרת ממה שתכננו אדריכלי החוויה. אז אם בובה של לחם היה הסנונית הראשונה בסצנה המטורפת של אדל הבארבי הוולגארית, אזי בובה של מיונז הוא פרק ההמשך ואני מצמידה כפות ידיים בתפילה שיש עוד מוצרי 'מאסטר שף' בקנה שיכניסו אותי לעוד אירוע מציצני בחיי אדל והבית הלא מתפקד שלה. הלוואי.