במהלך נאום שנשא לפני פחות משנה בפני השרים וחברי הכנסת של הליכוד, ניסה דוד ביטן לצטט את האמירה של אלבר קאמי: "אל תלך לפני, תלך לצדי" - והתקשה להגות את שמו של הסופר הצרפתי באופן נכון. ביטן לא מצמץ, הרים את הראש מהדף והודיע בחיוך: "זה הדובר שלי כתב את הציטוט הזה. פעם אחרונה שקראתי ספר הייתה לפני 10 שנים".

על סמך גילוי הלב האותנטי של ביטן, אני מרשה לעצמי להמר על כך שגם לפני יותר מ-10 שנים לא יצא לו לקרוא את יצירת המופת 'להיות שם' של הסופר הפולני יז'י קושינסקי. הספר (שעובד לאחר מכן לסרט מצליח בכיכובו של פיטר סלרס) מגולל את סיפורו של שאנס גרדינר, גנן רפה שכל, שאת כל ידיעותיו על העולם שואב מעבודת הגינון ומצפייה בטלוויזיה, ובעקבות שרשרת נסיבות בלתי צפויה מטפס אט אט במעלה הסולם החברתי ובסופו של דבר הופך ליועץ לנשיא ארה"ב.

'להיות שם' שנכתב ב-1970, עוד הרבה לפני שהמדיה הפכה למפלצת שמעצבת את דעת הקהל באופן בלתי אמצעי, הוא ביקורת נבואית על החברה המודרנית, בה לעתים כל מה שצריך לדעת הוא לדבר נכון, גם אם מאחורי המילים לא עומד דבר.

אלא שלא רק שמאחורי מילותיו של ביטן לא עומד דבר, אלא שההברות שיוצאות מפיו ושמקבלות צורה של צרחות על הורים שכולים, הקנטות נגד ציבור הנכים והשתלחות ברשויות אכיפת החוק, מתקבלות בהשלמה. פטרונו הפוליטי, ראש הממשלה בנימין נתניהו, מאזין ומחריש. והמסר נקלט היטב. הביטניזם הוא המקארתיזם החדש - והוא מאיים לסחוף את כולנו. ביטן מזכיר את גרדינר משום שבדומה לדמות הספרותית הנהדרת של קושינסקי, גם ביטן הגיע לכאורה משום מקום ונחת בליבת העשייה של הצמרת הפוליטית.

יובהר מיד, אין כאן ולו שמץ של כוונה לרמוז כי דוד ביטן הוא רפה שכל. רבים יעידו כי מדובר באיש חריף למדי ואף מהיר תפיסה. העובדה כי ביטן בוחר לציין בגאווה את בורותו האינטלקטואלית מדאיגה ברמה הערכית והציבורית, אך בכך הוא אינו שונה מחברי כנסת אחרים שמעלים על נס בהתנהגותם את הרדידות והבערות.

על פניו, את החצים יש להפנות לראש הממשלה נתניהו - איש ספר ואדם בעל תודעה היסטורית וערכית - על כי בחר ביודעין למנות לתפקיד יו"ר הקואליציה פולישוק מן המניין העונה לשם דוד ביטן. בחירה זו מלמדת על הזלזול העמוק שחש נתניהו כלפי הפרלמנט הישראלי, כלפי הממלכה וכלפי תפקידו כשליח ציבור. אבל הבחירה של נתניהו אינה מקרית. אשף תקשורת מיומן כנתניהו, ידע היטב שהצנחתו של ביטן לכס יו"ר הקואליציה טומנת בחובה גם פוטנציאל לשדרוג הפרופיל התקשורתי שלו עצמו, באמצעותו ניתן יהיה להעביר ולחדד את מסריו. אלא שאפילו נתניהו עצמו לא יכול היה לדמיין עד כמה תבוא לקראתו התקשורת וכיצד תסייע להפוך את נושא כליו לכוכב של ממש.

אבל זהו איננו טור פוליטי. זהו טור תקשורתי ולכן במקרה הזה מכוונת הביקורת לעורכי האקטואליה ולעיתונאים בכירים, שמעניקים לביטן שעות שידור וזמן מסך בלתי מוגבלים, אותם הוא מנצל היטב ככלי לחידוד מסריו ולאיום על יריביו הפוליטיים של ראש הממשלה – מבית ומחוץ.

וכך, באופן פרדוקסלי, התקשורת, שנהנית לרדת על דוד ביטן ולהגחיך אותו בכל הזדמנות, ממשיכה לספק לו במה באופן חסר פרופורציה שחורג מכל אמת מידה עיתונאית מקצועית. מדי יום עוטפת אותנו דמותו של ביטן מכל הכיוונים כשעון מעורר שלא ניתן להשתיק את צלצולו המטריד - בתכניות הבוקר, במשדרי האקטואליה ברדיו, ברצועת הפרה פריים של אחה"צ ובמהדורות החדשות. האם לתחקירנים ולעורכים אין גישה גם למספרי הטלפון של יהודה גליק, גילה גמליאל, יולי אדלשטיין, בני בגין, אבי דיכטר או יובל שטייניץ? האם ביטן הוא המרואיין האחרון עלי אדמות מטעם הליכוד?

העיתונות הישראלית חוטאת לתפקידה ולשליחותה ומקריבה את שאריות האתיקה ושיקול הדעת שנותרו ממנה. וכל כך למה? כדי לקושש כותרת מאדם גס רוח שמנצל בתחכום את מראייניו לטובת ספין נוסף? אינני תמים. האמינו לי. כעיתונאי לשעבר וכיועץ תקשורת בהווה, מגרש המשחקים הזה מוכר לי היטב, על מגרעותיו ועל הציניות האיומה שהיא מנת חלקו. אלא שנדמה שהמדרון כבר מזמן איננו חלקלק, אלא טובעני עד כדי אובדן נשימה. עורכי אקטואליה יקרים, ראו הוזהרתם. הביטניזם שלכם יטביע את כולנו. ואחריכם המבול?

יהונתן משעל הוא יועץ תקשורת והבעלים של משרד משעל ורניק MVPR