דעות

דבריו בקול מתאמץ היו צלולים: דן כנר נפרד ממשה נגבי

"זֶה שִׁיר עֶרֶשׂ, נֶגְבִּי. מִי יִתֵּן וְיַנְעִים לְךָ אֶת תְּנוּמַת הָעוֹלָמִים". הקריין ושדר החדשות דן כנר נזכר באנקדוטה מעבודתו עם משה נגבי שהובא אתמול למנוחת עולמים
דן כנר |  3
האבנים המתגלגלות מתרגשות. דן כנר (צילום בוצ'צ'ו)
שִׁיר עֶרֶשׂ, נֶגְבִּי: "אֹפֶל, אֹפֶל בְּאֻלְפָּנֵינוּ וְהַנֵּר אוֹרוֹ קָטֵן" (עַל פִּי יְחִיאֵל מֹהַר: "שִׁיר עֶרֶשׂ נֶגְבִּי")
בַּסֶּרֶט 'אֶוִיטָה', עוֹמְדִים בְּנֵי הָעָם הָאַרְגֶּנְטִינִי מוּל אַרְמוֹן הַנְּשִׂיאוּת, צוֹפִים לְעֵבֶר הַחַלּוֹן הַמּוּאָר, שֶׁמֵּאֲחוֹרָיו, עַל מִטָּה בַּחֶדֶר, דּוֹעֲכִים חַיֶּיהָ שֶׁל נְשִׂיאָתָם הַמֵּיטִיבָה וְהָאֲהוּבָה, אֶוָה פֶּרוֹן. הֵם מְשַׁלְּבִים אֶצְבָּעוֹת וּמְיַחֲלִים לְהַחְלָמָתָהּ. לְבַסּוֹף, כְּשֶׁהָאוֹר יוֹרֵד, יוֹרֵד בְּחַלּוֹנָהּ וְהָאֹפֶל מִשְׂתָּרֵר בַּחֶדֶר, פּוֹרֶצֶת מִלִּבָּם זַעֲקַת יָגוֹן עָמֹק.

אָנוּ, בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וּבְכָּאן, נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ בְּמֶשֶׁךְ חֳדָשִׁים וְשָׁנִים אֶל חֲבֵרֵנוּ הַנַּעֲרָץ וְהַמָּעֳרָךְ מֹשֶׁה נֶגְבִּי. חַסְרֵי אוֹנִים וַאֲזֵלֵי יָד צָפִינוּ בּוֹ וּרְאִינוּהוּ הוֹלֵךְ וּמִשְׁתַּדֵּף, הוֹלֵךְ וּמִצְטָרֵד, אַךְ חַיְכָן וּמֵאִיר פָּנִים וּמַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בָּרַבִּים בְּתָכְנִיתוֹ הַמֻּשְׁקַעַת וְהַמְּדֻיֶּקֶת 'דִּין וּדְבָרִים' וּבִתְגוּבוֹת הַפַּרְשָׁנוּת שֶׁלּוֹ לְעִנְיְנֵי דְּיוֹמָא וְלָעֲוָלוֹת. וְהַדְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בַּקּוֹל הַצָּרוּד, הַמִּתְאַמֵּץ, הָיוּ צְלוּלִים, בְּהִירִים, נֶחְרָצִים, וְנִצָּבִים עַל אַדְנֵי הַחָכְמָה, הָאֱמֶת וְהַצֶּדֶק.

* נדם קולו של איש היושרה: רות אלמגור רמון נפרדת ממשה נגבי

בִּשְׁנַת 1969 הִתְפּוֹצְצָה בַּ'שׁוּפֶרְסַל' בִּרְחוֹב אַגְרוֹן בִּירוּשָׁלַיִם קֻפְסַת סֻכָּרִיּוֹת מְמֻלְכֶּדֶת, וּשְׁנֵי הַסְּטוּדֶנְטִים הַתְּמִימִים, אַרְיֵה לֵאוֹן קָנֶר וְאֶדוּאַרְד יֹפֶה, שֶׁבִּקְּשׁוּ לְצָרֵף אוֹתָהּ לְסַל הַקְּנִיּוֹת לְשַׁבָּת - נֶהֶרְגוּ. מַטְמִינַת הַפְּצָצָה, רַסְמֵאָה עוֹדֶה, יָשְׁבָה בַּכֶּלֶא בְּיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁשֻּׁחְרְרָה בְּעִסְקַת חִלּוּפֵי שְׁבוּיִים. בְּשָׁלָב מְסֻיָּם עָבְרָה לְאַרְצוֹת הַבְּרִית וְקִבְּלָה שָׁם אֶזְרָחוּת עַל סְמַךְ מַצְּגֵי שָׁוְא (שִׁקְּרָה בִּתְשׁוּבוֹתֶיהָ בְּטֹפֶס קַבָּלַת הָאֶזְרָחוּת וְהִשְׁמִיטָה אֶת הָעֻבְדָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ עָבָר פְּלִילִי). כְּשֶׁהַדָּבָר הִתְגַּלָּה, עָמְדָה לִהְיוֹת מְגֹרֶשֶׁת מֵאַרְצוֹת הַבְּרִית.

יְפֵי נֶפֶשׁ וְאִרְגּוּנִים שׁוֹנִים נִזְעֲקוּ לְעֶזְרָתָהּ. אֲחֵרִים דָּחֲקוּ לְהַעֲמִידָהּ לְדִין וּלְגָרְשָׁהּ. כִּמְעַט גָּבְרָה יָדָם שֶׁל מְצַדְּדֶיהָ. פָּנִיתִי אֶל פְּרוֹפֶסוֹר מֹשֶׁה נֶגְבִּי וּבִקַּשְׁתִּי שֶׁתָּכְנִיתוֹ 'דִּין וּדְבָרִים' תְּשַׁמֵּשׁ בָּמָה לְדִיּוּן בַּפָּרָשָׁה וּתְדַרְבֵּן אֶת אַנְשֵׁי הַחֹק לְגָרֵשׁ אֶת הַמְּחַבֶּלֶת. לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי מַכְבִּיד עַל מֹשֶׁה עַד מְאוֹד וְהוּא אַף לֹא רָמַז לִי שֶׁאֵין כּוֹחוֹ עַתָּה כְּכוֹחוֹ אָז. הוּא נִרְתַּם לַמְּשִׂימָה. חִפֵּשׂ עוֹרְכֵי דִּין מִן הַמַּעֲלָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁיַּצִּיגוּ אֶת הַטִּעוּנִים וִיסַפְּקוּ בָּסִיס וְתַקְדִּימִים לִפְסִיקָה מַרְשִׁיעָה וְקָרָא מַאֲמָרִים אֲרֻכִּים וּבְּלוֹגִים (יוֹמָנֵי רֶשֶׁת) שֶׁשָּׁלַחְתִּי אֵלָיו וְשֶׁעָסְקוּ בָּעִנְיָן. כַּמָּה מִשְׁפְּטָנִים שֶׁרוֹמְמוּת הַצֶּדֶק וּזְכֻיּוֹת הָאָדָם בִּגְרוֹנָם - חָמְקוּ וְהִתְפּוֹגְגוּ, אַךְ מֹשֶׁה לֹא הִתְיָאֵשׁ וְהִמְשִׁיךְ לִבְנוֹת אֶת מַעֲרַךְ הַתָּכְנִית שֶׁתַּעֲסֹק בְּגֵרוּשׁ הַמְּחַבֶּלֶת.

כּוֹחוֹ לֹא עָמַד לוֹ, אַךְ בֵּינְתַיִם הַמְּחַבֶּלֶת אָכֵן גֹּרְשָׁה מֵאַרְצוֹת הַבְּרִית (וְהִתְקַבְּלָה בְּהִתְלַהֲבוּת בְּמַמְלֶכֶת יַרְדֵּן...). בִּמְקוֹם לְהַרְפּוֹת וְלָשֶׁבֶת בְּבֵיתוֹ, מֻקָּף בַּחֲמִימוּת הַמִּשְׁפַּחְתִּית וְהַבֵּיתִית, הִמְשִׁיךְ מֹשֶׁה לְבַקֵּשׁ אֶת הַצֶּדֶק לָ"אָדָם הַפָּשׁוּט".

וּבָא הַיּוֹם אֲשֶׁר יָגֹרְנוּ מִפָּנָיו: נֵר אַחַר נֵר אוֹרוֹ קָטָן וּלְבַסּוֹף כָּבָה לְנֶגֶד עֵינֵינוּ הַדְּהוּמוֹת: כָּבָה נֵר הַיֹּשֶׁר וְהַיָּשְׁרָה; כָּבָה נֵר הַחָכְמָה וְהַבִּינָה; כָּבָה נֵר הַמִּקְצוֹעִיּוּת וְהַמִּקְצוֹעָנוּת; כָּבָה נֵר הָעֲנָוָה וְהַצְּנִיעוּת; כָּבָה נֵר הַמּוּסָר וְהַמִּדּוֹת; כָּבָה נֵר הָרֵעוּת וְהָאַבִּירוּת.

יָדַעְנוּ שֶׁיָּבוֹא הַיּוֹם, כְּמַאֲמַר הַשִּׁיר שֶׁלִּוָּה אוֹתְךָ, מֹשֶׁה, בְּתֹם הַהַלְוָיָה, שֶׁבּוֹ צָרִיךְ לְהִפָּרֵד, אֲבָל עַכְשָׁו זֶה כָּכָה בָּא לָנוּ פִּתְאוֹם, אָז מָה הַפֶּלֶא שֶׁרַבִּים בִּקְּשׁוּ לִסְפֹּד לְךָ, מֹשֶׁה הַיָּקָר, בִּכְתָב וּבְעַל פֶּה, בְּאֶמְצָעֵי הַתִּקְשֹׁרֶת הַכְּתוּבָה וְהָאֶלֶקְטְרוֹנִית וּבְאֹהֶל הַלְּוָיוֹת הַיּוֹם בִּכְפַר סָבָא. וְהַמִּלִּים הַטּוֹבוֹת וְהַכֵּנוֹת נִשְּׂאוּ בָּאֲוִיר. זֶה שִׁיר עֶרֶשׂ, נֶגְבִּי. מִי יִתֵּן וְיַנְעִים לְךָ אֶת תְּנוּמַת הָעוֹלָמִים.
תגובות לכתבה(3):

נותרו 55 תווים

נותרו 1000 תווים

הוסף תגובה

תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
  • 1.
    טור נהדר של איש נהדר על איש נהדר. ז"ל (ל"ת)
    שרון 30/01/2018 12:28
    הגב לתגובה זו
    2 2
    סגור
  • אני רק שאלה
    המורה להסטוריה 30/01/2018 13:13
    הגב לתגובה זו
    1 0
    למה הטור מנוקד ? הרי קנר נודע בעיקר בזכות הדיקציה וההטעמה . מי שלא מקפיד לא ישנה ממנהגיו גם עם ניקוד.
    סגור
  • ההסבר של כנר (מתוך ראיון בעבר):
    זאב 30/01/2018 13:57
    הגב לתגובה זו
    1 0
    "אני מנקד כל הזמן", מודה כנר. "אפשר לומר שיש לי 'שריטה' בעניין הזה. אפילו כשאני שולח מעטפה בדואר, אני מנקד אותה". כנר מנקד את הטקסטים שהוא מקריא כדי למנוע טעויות, ומשם הדבר התפשט הלאה. "יש כאלו שאמרו לי שזה ילדותי, אבל ברגע שזה החותם שלי, הסמל שלי, אני הולך בזה לאורך כל הדרך". באמתחתו של כנר כמה הסברים למנהגו זה: "ראשית, זה יפה לעיניים, מאוד. בנוסף לכך, כאשר אתה מנקד, אחר כך אתה קורא ברהיטות, עיניך רצות על פני הדף. מעבר לכך, זו גם שיטה למנוע אי הבנות, גם שלי - כשאתה קורא, אתה כבר מרוכז בדברים אחרים, והניקוד עוזר לך לא לטעות - אבל גם כי אם כתבת למישהו, הבהרת את הפרשנות לדברים. הלא זה מה שעושים הניקוד והטעמים בתנ"ך. ולבסוף, זו שיטת הגהה. אני מנקד אחרי שכתבתי, וזה מאלץ אותי לעבור שוב על הכתוב, וכך למצוא טעויות הקלדה, או ללטש את סגנון הדברים".
    סגור