דעות

כביש ב-5 שבועות, החזרי ארנונה וחלבן: מה היה לנו במקומונים?

כמה זמן לוקח לסלול כביש אם אתם לא במקרה שגרירות ארה"ב? וגם: משולש הארנונה בחולון, היחס של בעל המפעל ונוסטלגיה לשבועות. 'לוקאלי' עם התופינים שבמקומונים
דוד חרמץ | 
מדור לוקאלי (צילום אייס)
זהו, הסתיים לו חג השבועות, ורגע לפני יציאה לסוף שבוע רגיל לחלוטין, קבלו את את הפרק הרביעי במדור הכי מקומי שאפשר לקבל - 'לוקאלי'. אז הנה הסיפורים חדשים שמתרחשים ממש מתחת לבית שלכם, ואתם אפילו לא יודעים מזה.
 
כביש עוקף בירוקרטיה
 
האירוע ההיסטורי עם פתיחת השגרירות האמריקנית בירושלים, כוסה בתקשורת מזוויות רבות ושונות. אלא שזווית אחת לא טופלה - הפער בין 2 מדינות ישראל: זו שבפועל - הבירוקרטית, משרכת הרגליים והמתעמרת; וזו שהייתה יכולה להיות, אם רק היינו מתנהגים כמו בפרשת סלילת הכביש לשגרירות החדשה.
החברה הכלכלית של עיריית ירושלים 'מוריה' שהייתה אחראית על ביצוע הפרויקט, הוציאה הודעת קומוניקט בנושא. לזכותו של המקומון כל העיר הירושלמי ייאמר שהוא היחיד שזיהה את הסיפור הציבורי באותה הודעה לעיתונות, למרות כמויות הדבש, ההתמוגגות העצמית והסופרלטיבים שנזלו ממנה. פחות מ-5 שבועות עברו מקבלת ההחלטה על סלילת הכביש ועד גמר ביצוע הפרויקט, מספר ימים אף קודם לתאריך הדד-ליין. "בירושלים נדהמו לראות את קצב העבודה חסר התקדים על כביש הגישה ואת השלמתו תוך זמן קצר כל-כך", לשון הקומוניקט.
לחובתו של המקומון ייזקף, שהוא החמיץ את כדור הגובה להנחתה שנזרק במשפט אותו ציטטנו מהקומוניקט, ופספס את ההזדמנות להביא לקוראיו את המידע: למשך איזו תקופה הייתה נמשכת סלילת כביש אם הוא לא היה מיועד לטובתה של השגרירות האמריקאית, אלא רק לטובת מתנ"ס חדש בשכונת ארנונה.
חבר בוועדה לתכנון ובנייה מקומית של ירושלים השיב לנו שלא לייחס, במילה אחת בלבד: "שנים". כמה שנים בדיוק? עופר פטרסבורג, כתב הנדל"ן הוותיק של ידיעות אחרונות, נידב בשיחה טלפונית עמנו מידע רב יותר: "תכנון וביצוע כביש בישראל יכול לקחת 20 שנה; במקרים מאוד פוזיטיביים - 8-9 שנים. כשחנכו את החלק הצפוני של כביש ישראל, בנימין נתניהו אמר לי שהוא שואף לכך שתהליך תכנון, אישור וסלילת כביש יימשך עד 3 שנים. זו שאיפה יפה, אלא ש-3 שנים לסלילת כביש בישראל נחשבות עדיין לאוטופיה". לא ייאמן: חלום אוטופי על 3 שנים, אל מול ביצוע בפועל של פחות מ-5 שבועות.

טעות לעולם חוזרת. השאלה למי?
 
חופית כהן-אזולאי מ-mynet-חולון הביאה את עלילותיה של בחורה שומרת חוק, ששכרה לפני 4 שנים דירה בחולון. היא שִלמה כדין את שכר הדירה לבעל הבית ואת תשלומי הארנונה לעירייה. יום אחד בִשרה לה העירייה כי נפלה טעות והיא חויבה בכ-20 אלף שקלים, יותר ממה שהיה עליה לשלם בתשלומי הארנונה. גם העירייה שומרת חוק ולא עלה על דעתה להחזיק בכספים שנגבו שלא כדין. טעות לעולם חוזרת. השאלה היא - למי היא חוזרת.
התשובה מורכבת מ-2 חלקים: את ההחזר הראשון (כ-11 אלף שקלים) העבירה העירייה לחשבונו של בעל הנכס. "אבל, רגע", התרעמה הדיירת, "אני היא ששִלמה את חיובי היתר - תחזירו לי". "אה, סליחה, לא ידענו. טוב שאמרת", ענתה העירייה. "את ההחזר השני, יתרת החוב שלנו, נעביר לחשבונך. לגבי מה שכבר שילמנו - תִגבי מבעל הנכס". אלא שהוא, בעל הדירה, סירב לבקשתה זו, בטענה מנותקת הקשר למציאות ש"היא (הדיירת שלי) בוודאי שכחה כבר מהכסף הזה...".


בשלב מסוים הבינה הדיירת שהיא נקלעה למבוי סתום והחליטה לתבוע בבית המשפט גם את העירייה וגם את בעל הבית שלה. בדיעבד, לא בטוח שבתביעתה הכפולה היא עשתה את המעשה הטוב ביותר מבחינתה. ייתכן וההתגוששות המשפטית שלה עם העירייה לא תועיל לה. כך, בכל אופן, עולה משיחה טלפונית שקיימנו בנושא זה עם שופטת בית המשפט המחוזי בדימוס נגה אהד. "על-פי פקודת העיריות מי שמחויב בתשלום הוא מי שגר בנכס, ולכן הוא גם זה שאמור לקבל את כספי גביית היתר. לכן התביעה שלה נכונה", אמרה השופטת. "מצד שני לא בטוח שבית המשפט יפסוק שהעירייה היא זו שתשלם בפעם שנייה; אלא שבעל הנכס שקיבל את הכסף - הוא שישלם לה".   

מפעל עם לב של ברזל
 
מישהו כאן נרדם בשמירה: או דוברות ההסתדרות או תא הכתבים לענייני עבודה ורווחה, או שאולי כל התשובות בעצם נכונות. אין הסבר אחר איך סיפור כזה לא תפס מקום - ואפילו מקום בולט - בסדר היום התקשורתי-ציבורי-ארצי, כאשר בתקשורת הארצית טיפל בכך רק ניצן צבי כהן מאתר דבר ראשון.
לא בכל יום מתמזגים להם נכות רגשית, אטימות ורשעות, כדי לייצר אייטם שראוי לעסוק בו. בתחילת שבוע שעבר זה קרה בחדר האוכל של מפעל המתכת 'חניתה' בשלומי. באותו יום התכנסו במקום עובדים שובתים, וכל זאת זמן קצר לפני מועד ארוחת הצהריים שלהם. אנשי הקייטרינג הקבועים של המפעל החלו לחלק את מגשי האוכל לשולחנות - כך דיווחו העובדים לרותם כבסה מהמקומון צפון 1 - כשלפתע הם החזירו בבהילות את המגשים למטבח, שם החלו להשליך את המזון לפחי הזבל.


אשר שמואלי, יו"ר ההסתדרות במרחב גליל מערבי, שנכח באירוע, דיווח לעיתונאית המקומית: "התקשרתי למנכ"ל המפעל אמיר דוד, ובתחילה הוא אישר לי שאם העובדים שובתים לא מגיע להם לאכול. נדהמתי. כבר במהלך השיחה ביקשתי ממנו לתת הוראה להחזיר את האוכל לשולחנות. זה מעשה נבלה. התנהגות מבזה ומשפילה, שלא נתקלתי בה במשך 40 שנה בעבודתי הציבורית".  
מילא אם הייתה ניתנת הוראה לקייטרינג שלא להביא אוכל באותו יום, כי העובדים שובתים; אבל לאחר שהאוכל כבר הגיע והונח על השולחנות, לפנות אותו ולהשליך לפח? הנהלת מפעל חניתה בתגובה: "עם התארכותה של השביתה החליטה הנהלת המפעל לסגור את המתחם (...) לאור זאת חברת ההסעדה המופעלת על ידי זכיין פרטי, על דעתה בלבד (החליטה) להיפטר מהמזון אשר בו לא יכול להיעשות שימוש מנימוקים תברואתיים".
תגובה שלא ממש מתכתבת עם עדות העובדים ועם עדותו של יו"ר מרחב ההסתדרות - מה אמר לו, בזמן אמת, מנכ"ל המפעל.   

 עגלה עם סוסה עמוסה בחלב ובדיחה
 
הניצנים הראשונים מתחילים מיד לאחר הפסח: יחצנים מטפטפים בזרם הולך וגובר למערכות העיתונים (כלומר, לדוא"ל של העיתונאים והעורכים) מתכונים לעוגות גבינה. אחרים מבקשים לצאת מאותה קופסה לבנה שגרתית ומעדיפים לשגר קומוניקטים על האופנה הלבנה החדשה לקיץ. זאת, כמובן, בנוסף לביכורי הספרים החדשים. כי מה כבר אפשר לחדש בגיליונות חג השבועות שעוד לא חידשנו?
ולכן שאפו מיוחד מגיע לאיתן אלחדז מהמקומון גל גפן-אונו שהביא הפעם ריח של נוסטלגיה, וצבע את שער עיתונו בגיליון חג השבועות בסיפור צבע עתיק יומין - חלבן מאמצע המאה הקודמת. יוסף חיים בן ה-79 מתגורר באור-יהודה, עוד מהתקופה בה נקראה מעברת סקיה ב'. בתחילת שנות ה-60 מכרו המועצות המקומיות (ולא תנובה, כך לפחות על-פי עדותו) רישיונות לקווי חלוקת בקבוקי חלב. הוא זוכר שעלות הקו שלו הייתה שוות ערך ל-2 משכורות ממוצעות אז. 

 

בכל לילה ב-2:00 בדיוק היה עולה על סוסתו אליה הייתה רתומה עגלה, ורוכב עד לפתח תקווה, כדי לחזור עם בקבוקי חלב טריים. שעתיים מאוחר יותר הניח את הבקבוקים על מפתני הדלתות של תושבי היישוב, והיה אוסף את הבקבוקים הריקים, כשלצידם השאירו הלקוחות מטבעות כסף כשווי כמות בקבוקי החלב אותם הזמינו.
המקצוע הזה, שפס מן העולם ושפעילותו הייתה בשעות החשיכה, היווה מקור השראה לבדיחת קרש שהייתה לשלאגר באותה תקופה: "הבן של לבנה ממש לא דומה - לא לה ולא לבעלה", סיפרה-ריכלה אישה לחברתה. "נו, טוב", התיזה השכנה פאנץ' מרושע: "כנראה שהוא דומה לחלבן". תופים!
אם נתקלתם באייטם מקומי מרעיש על ראש העירייה או בסתם ידיעה משעשעת על ריב השכנים בגלל חתול סורר, אתם מוזמנים להפנות אותם אלינו למייל - לחצו כאן
תגובות לכתבה(0):

נותרו 55 תווים

נותרו 1000 תווים

הוסף תגובה

תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה