מכירים את זה ששחקן כדורגל עורך חימום, כדי להכנס למשחק אבל המאמן שלו כבר עשה שלושה חילופים (המקסימום שניתן להחליף במשחק לא כולל גביע הטוטו) והוא ממשיך להתחמם סתם? אז מכרזים בענף הפרסום של גופים ממשלתיים.

חודש שלם עבדנו על המכרז ולא ידענו שעובדים עלינו. חודש שלם עשינו מתיחות והיינו הנמתחים. קפצנו בין רעיון אחד לאחר, רצנו למחקרים וניתוחים, חיממנו את שרירי הפרזנטציה וכשהרגשנו כבר שאנחנו מוכנים השופט שרק לסיום. בכדורגל כמו בענף שלנו עושים הכל כדי בשביל לתת וולה לזכות בתקציב חדש. אם רק היינו יודעים שזה בכאילו.

אימת תנאי הסף: קראו עוד באייס על מכרזי החברות הממשלתיות
האם מכרזי החברות הממשלתיות מנוגדים לחוק חובת מכרזים? קראו עוד באייס

איכשהו, נהיה פה דפוס מסוים של גופים ממשלתיים להזמין משרדים למכרזים ואז באופן מפתיע להשאר במשרד שעד היום עבדו איתו. הרשות הלאומית למלחמה באלכוהול וסמים עשתה מכרז ונשארה במקאן, רשות הטבע הגנים עשתה מכרז ונשארה בגיתם, הטוטו נשאר, הדואר נשארו וגם אני נשארתי, אבל עם השאלות. למה? למה זה היה טוב? לרגע אני לא אומר שהמשרדים שהזכרתי לא ראוים ללקוחות האלו או לאחרים או רומז שהם עושים עבודה לא טובה. להפך, אני מהמפרגנים לקולגות שלי. כולם משרדים מצוינים. אבל למה משרדים צריכים להוציא עשרות אלפי שקלים על מכרז מול גוף שמראש, לכאורה כמובן, יודע שהוא לא מתכוון לעזוב את המשרד שלו? למה לבקש הצעות מסחריות? למה לבקש מצגות אסטרטגיות ומחקרים? למה לבקש כיווני קריאייטיב ושפות מיתוגיות אם אין שום כוונה לעשות בהן שימוש?

הרגשתי מנוצל. האם מישהו חושב על הכסף שאנחנו מוציאים? על שעות העבודה המבוזבזות? על התסכול של העובדים מול האכזבה? יש כאלו שיבואו ויגידו, "הם מחויבים לעשות מכרז", ויש אותי שיבוא ויגיד- אז??? מי שמחויב במכרז לא מחויב באתיקה? בהוגנות? ביושרה? אם אתם יודעים שאתם לא מתכוונים לעזוב, מה רע בלבקש 10 עבודות קריאטיביות מכל משרד במייל ולסגור את זה? ואם כבר עבדו בשבילכם, למה לא נראה הוגן לשלם לגוף שעשה עבודה רצינית ומעמיקה?

איזו סיבה הגיונית יש שגוף ממשלתי יקבל עבודות מחקר וניתוח בעשרות אלפי שקלים בחינם? אין סוף רעיונות קריאטיבים ושעות עבודה כאילו כלום.. בספר שמואל ב' כתוב
"יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו..", אבל לנערים האלה יש עסק להחזיק, לנערים האלה יש משפחות, הנערים האלה כבר פחות בעניין של משחקים ובידור.

מקרה אחד יכול לקרות, אפילו שניים ברצף, אבל זה מעבר לזה והגיע הזמן שמישהו יגיד את זה, יש כאן דפוס שחוזר על עצמו והוא רע לכולנו. היום לי ומחר לכל משרד. אני עדיין משאיר את הפתח לצירוף מקרים נדיר ושבכל המקרים, המשרד שנתן שירות לאותם גופים היה באמת גם הכי טוב במכרז ושהחיים הם כמו גביע הטוטו ויש עוד חילוף, אני נכנס בדקה 88, הכדור מגיע אלי, אני עובר שחקן לימין החזקה שלי ונותן פצצה לחיבורים ורץ לחגוג עם הקהל.

*** הכותב, טל פרלמוטר, הוא מאנשי הקריאייטיב הוותיקים בענף הפרסום הישראלי ושותף במשרד הפרסום שמעוני פינקלשטיין פרלמוטר