האמת שהעיסוק החוזר ונשנה בעניין ההסברה הוא מעייף, מתיש וככל הנראה חסר תוחלת. אני יכול לתאר לעצמי את ועדת החקירה של הקורונה. שופט עליון לשעבר, מומחה לרפואה, עוד איש ציבור, אולי אלוף לשעבר. כמובן אחד והלוואי כמה נשים, ׳פסחו עליהן בכל המערכה הציבורית הזאת..

אז מה, יגיד יו״ר הועדה, שוב נדון בהסברה שכשלה?
לא צריך, ישיבו לו, בוא נעתיק. נעתיק מדוח וינוגרד ב 2006, נעתיק מדוח מיימון שבא בעקבותיה, נעתיק מדוחות מבקר המדינה שכתב אלוף מנדי אור, נעתיק החלטות ממשלה. לא צריך לכתוב מחדש, כבר היינו שם, כבר כתבנו והחלטנו למה לכתוב שוב? לא צריך כי הכל כבר נאמר ובכל זאת כנראה כלום לא נאמר.

בעת חירום, כמו בשגרה, מדינת ישראל זקוקה למערכת הסברה פעילה, אסטרטגית, הכוללת את כל גורמי הממשלה וזרועותיה השונות. גוף אחד שינחה ויוביל. רשות הסברה לאומית. למען התקינות הנוכחית, נקרא לה רשות לאומית לדיפלומטיה ציבורית. ממשלת ישראל כבר היתה שם והחליטה אבל כמה מפתיע ההחלטה הזו התמסמסה והייתה כלא הייתה, במינויים, שהיו מאז, בהפעלה וכמובן במהות. קמה עוד יחידת סמך אחת, צמודה לראש הממשלה.

ישראל, שחוותה מצבי חירום באופן קבוע ומתמשך, ובהם, אגב, בלוני התבערה ותקיפות הלילה של חיל האוויר, מה זה אם לא חירום? וגם הקורונה היא מצב חירום לכל דבר. מדינה תחת מצור, סגר, משבר כלכלי, מוראל נמוך, תסיסה. צריך קול אחד ברור, שקול, מהימן ואמין שיוכל להוביל את המדינה בשעותיה הקשות. זה המשותף לכל מצבי החירום שלנו. הצבאיים והאזרחיים כאחד.

אבל מה לעשות שהתרבות השלטונית שלנו אומרת הכל חוץ מעבודת מטה מסודרת, חוץ מסובלנות, חוץ מהשקעה לטווח ארוך. גומרים הולכים, לא? ידענו לעשות זה במלחמת המפרץ ותודה לכל אלה שמסבירים לי כי מה שהיה לא יהיה. שמעתי. עדיין במהות, אנשים בלחץ, בחרדה, במצוקה גדולה. צריך לחלץ אותם. זה היה וזה יהיה ְתמיד

איך? בעבודה מגובשת, ומאורגנת שמקרינה סדר, הגיון ואמינות. לא כל אחד בדרכו, לדעתו ולענייניו.

רציתי לסיים פה, ואז ראיתי לפתע הידיעה על 53 קשישים שנפטרו בבתי אבות חודש שעבר  ו״שכחו״ לדווח עליהם. אין יותר ישראלי מזה. הם שם. רחוקים מהעין , רחוקים מהלב. אנחנו רוצים קצת ליישר את המספרים, את הסטטיסטיקה, אולי נחזור למקום בכיר בדירוג הלאומי, הבין לאומי? אולי שוב יתקשרו לראש הממשלה לשאול אותו איך הוא עושה את זה?

ובכן מכאן צומח הכל. מה״יהיה בסדר״ הזה, שיצחק רבין הקדיש  לו פעם נאום נפלא במכללה לביטחון לאומי. יהיה בסדר,  גמזו יבוא ויסדר. גמזו משתדל, אבל הוא לא חזות הכל והטעויות ממשיכות להיערם. ההצהרה על ערביי ישראל והפיגועים היתה אסון, והשאלה היא היכן אנשי המקצוע במדינה שעמוסה באנשים מוכשרים? למה הם לא שם לידו? למה הם לא בישיבות ממשלה וקבינט הקורונה?.

באותם דוחות שנשכחו ונזנחו, כתב במפורש: ההסברה היא חלק מתהליך קבלת ההחלטות. לא סרח עודף. רוצים סגר, מסכות, מרחק חברתי? רוצים תמיכה ושיתוף פעולה של הציבור? רוצים אמינות?.

אין הוקוס פוקוס ולא שפנים מהכובע, הרבה עבודה ועבודה מקצועית. הקורונה פה כדי להישאר להרבה זמן,  אבל לנו אין זמן, וישראל קורסת. ניפגש בוועדת החקירה. 

*  ד״ר נחמן שי הוא פרופ' אורח באוניברסיטת דיוק בצפון קרולינה מטעם ה״מכון ללימודי ישראל״. לשעבר חבר כנסת ודובר צה״ל במלחמת המפרץ הראשונה. הוא היה ראש מערך ההסברה הלאומי בתחילת האינתיפאדה השניה.