בשבועות האחרונים מתרבים הקולות והשמועות על הטלת סגר בחגים כדי לשלוט בקצב התחלואה מוירוס הקורונה והמחלה הנגרמת ממנו – 19Covid-. כדי שהחלטות בעלות משמעות קריטית לנו כאזרחים מבחינה כלכלית ובריאותית – ובריאות נפשית כלולה בהגדרה זו – עם פוטנציאל להשפעות מזיקות ארוכות טווח, חייבים לבדוק את הבסיס המדעי והרפואי להחלטה על סגר. לקבלת החלטות שקולות ומאוזנות חייבים בראש ובראשונה נתונים מדויקים ואמינים בזמן אמיתי.

מהבחינה הזו, ההתנהלות בישראל היא מאלתרת ולא מקצועית – פרטץ', בלשון העם. לדוגמא, מנתוני מאגר המידע הממשלתי, שמקורו במשרד הבריאות, ברזולוציה שכונתית יש 57,773 אנשים שהם "מאומתי קורונה", כלומר שהבדיקה שלהם לנגיף הייתה חיובית בשלב כלשהו, ועוד 342 שכונות ששם היו פחות מ-15 נדבקים. לעומת זאת, לפי נתוני קופת חולים כללית, 96,996 אנשים מאומתי קורונה אובחנו בארץ מאז אובחן החולה הראשון. לפי הדיווחים למסד הנתונים העולמי שמתוחזק על ידי אוניברסיטת ג׳ונס הופקינס, יש בישראל 96,409 מאומתים. היעדר האמינות וחוסר העקביות של הנתונים הגלויים לציבור עובר כחוט השני גם בהגדרות של חולים קשים, שיעור החולים הקשים יחסית לבינוניים, ואפילו למספר המתים: כיום לא ברור מי מת ישירות כתוצאה מהקורונה, כמה מתו בפילוח שכונתי ומי מת מסיבה אחרת שבמהלך אשפוזו אותר נגיף הקורונה אצלו כמצב נלווה שלא תרם ישירות למותו.

למה נתונים אמינים ומדוייקים הם חשובים? שקיפות ודיוק בנתונים הם הבסיס לאמון שהאזרחים רוכשים למערכת הבריאות ולצעדים ולמגבלות הנדרשים מאיתנו על ידי מקבלי ההחלטות. אם אין אמון במספרים ואם קיים חוסר שקיפות בנתוני האמת יש גם נכונות פחותה מצד האזרחים להיענות לדרישות לצעדים דראסטיים כמו סגר. בנוסף, נתוני האמת הם הבסיס היחידי המאפשר ניתוח מדעי בכלים מקובלים שיאפשר קבלת החלטות על סגר, עוצר או כל מגבלה אחרת בהתאם למדע והרפואה ולא על בסיס גחמות, חרדות או שיקולים זרים וסקטוריאליים.

ידוע שוירוס הקורונה הוא נגיף מידבק בדרך טיפתית בעיקר כשהמרחק בין האנשים קטן משני מטר. כלומר מניעת התקהלויות בחללים סגורים, הקפדה על היגיינה ועטיית מסיכות אמורה להקטין את סיכויי ההדבקה. לכאורה – פשוט, אך האם זה אפשרי לביצוע בכל מקום בארץ?

לדוגמא, בבני ברק מתגוררים כ-200,000 תושבים בשטח כולל של 7.5 קמ"ר. במציאות זו אין אפשרות מעשית למנוע התקהלות ולשמר חיי קהילה רגילים. מציאות דומה של צפיפות שכונתית ודירות קטנות עם מספר רב של נפשות בכל דירה, קיימת גם בשכונות החרדיות של ירושלים, מודיעין עילית, אלעד, ובית שמש. חשוב להדגיש כי זו המציאות ללא קשר לאמונה דתית או היעדרה. מציאות זו היא הסיבה העיקרית לתחלואה עודפת בערים אלה כמו גם בחלק מהיישובים הערביים.

במקומות אלה יש היגיון לנקוט בצעדים דראסטיים שיקטינו את שיעור הנדבקים החדשים – סגר דיפרנציאלי, ברזולוציה של רובעים, שכונות או רחובות. ניתן אפילו לכונן צעדים ברמת הבתים הבודדים, על ידי בדיקת מי ביוב לאיתור מקור הוירוס כדי להתמקד. באותם אזורים אדומים – יש להטיל סגר, לאתר במהירות את הנשאים ולהרחיקם למלוניות. במקביל, חשוב לדאוג לצרכים של כל מי שנמצא באזור שעליו הוטל סגר ואינו נשא – מזון, צרכים דתיים, רפואה דחופה – על ידי גיוס פיקוד העורף באותו מודל שעבד כה טוב באפריל בבני ברק.

לעומת גישה הגיונית וישימה זו של סגר דיפרנציאלי, סגר של יישוב עם תחלואה אפסית הוא חסר משמעות לתחלואה הכלל ארצית, פרט אולי ליצירת תחושת הזדהות עם מי שנמצא בסגר. אין כל היגיון רפואי, מדעי או אחר המצדיק סגר כלל ארצי – בישראל או בעולם כולו. במחקר שהתמקד ב-50 המדינות בעולם בהן שיעור התחלואה היה הגבוה ביותר, הסתבר שסגר כלל ארצי לא יעיל להפחתה במספר החולים הקשים או התמותה. לעומת זאת, הנזקים האפשריים מסגר כללי הם לאין ערוך גדולים יותר – דיכאון, חרדה (כרבע מהנסקרים בארה"ב דיווחו על תסמיני דיכאון או חרדה לאחר סגר), עלייה בשיעורי האלימות במשפחה, ירידה בטיפול במחלות כרוניות, ירידה קוגניטיבית ודרדור כללי לאנשים בודדים ומבוגרים.

כל החלטה על הטלת סגר כללי בחגי תשרי אינה עולה בקנה אחד עם ההיגיון המדעי או המודלים מנבאי התפתחות המחלה ואינה נתמכת בנתונים. גישה דיפרנציאלית להגבלות היא הגישה שתעזור לנו לעבור את המשבר ואינה מבטאת כל התנגחות מגדרית, דתית, אתנית או אחרת – זו פשוט המציאות.

 
הטור נכתב ע"י פרופ' איתן פרידמן, MD PHD מומחה ברפואה פנימית וגנטיקה רפואית, מנהל היחידה האונקוגנטית בבית החולים שיבא בתל השומר, וד"ר איתי בן דן, PHD מתמטיקאי מומחה באלגוריתם ושווקים פיננסיים