חג השבועות תשפ"א – חג מתן תורה וחגה של ארץ ישראל. מי האמין שתפאורת החג השנה הזו תכלול מראות ותמונות של בתי כנסת במדינת ישראל שרופים ומנותצים ושל ספרי תורה מושלכים על הארץ? מי האמין שהארץ זבת החלב והדבש, תהיה בשבוע שלפני החג זבת אימה, כאב, שנאה וכעס?

אין צורך להיות בין פוקדי בתי הכנסת מדי יום או שבוע על מנת להבין מדוע תמונתם של בתי כנסת שרופים מזעזעת את הנפש ומעלה מן התהום מחשבות על תקופות אחרות, קשות וקודרות, בתולדות העם שלנו. רק לפני ימים אחדים, ביום ירושלים, שהיה גם הוא יום מורכב וקשה, התנגנו בערוצי הרדיו פעם אחר פעם המילים המוכרות: "יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם". המלים הללו שנכתבו אחרי מלחמת ששת הימים על הכותל המערבי, הולמות ותקפות לכל בית תפילה שחולל, כמו גם לפורעים שאבדו את צלם האלוהים.

יחד עם זאת, חשוב שאת הזעזוע שלנו ואת הכאב מול המראות הללו נבטא במלים ההולמות את מציאות החיים הריבונית שלנו כאן במדינת ישראל ואת הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו לחיות כאן כבני חורין במדינה יהודית ודמוקרטית, עמוסת אתגרים ומשברים, אך באותה העת, עתירת עוצמה ויכולות.

קל להבין מדוע ישנם מנהיגי ציבור הבוחרים להשתמש במילים "פוגרום" ו-"פרעות", תוך יצירת הקבלה מלאה בין המראות של ימינו לתמונות מתקופותיו האפלות של העם היהודי במאה ה-20. חלקם עושים זאת מתוך זעזוע עמוק. אחרים מתוך סדר יום פוליטי. אלה גם אלה שוגים. הפוגרום הנורא בקישינב בשנת 1903 אותת כי אין ליהודים מה לחפש עוד באימפריה הרוסית. ליל הבדולח היה אזעקת אמת אחרונה שתמו ימיהם של בתי הכנסת והקהילות היהודיות על אדמת גרמניה. זה הוא לחלוטין לא המסר והקול העולים מן המראות הקשים של בתי הכנסת המחוללים וספרי התורה המפויחים כאן במדינת ישראל.

אדרבא, המסר והקול – הפוכים בתכלית. זו היא קריאה לנטילת אחריות על הנעשה ולמימוש הזכות הגדולה שנתנה לנו לחיות כאזרחים במדינתם הריבונית. זו היא קריאה לעמידה איתנה של רשויות אכיפת החוק והסדר הציבורי, ורק שלהן, מול אלו שהציתו את האש ואלו שהסיתו אותם לכך, ובמקביל זו היא גם קריאה לשקוד על טיפוח חיים משותפים במדינה היהודית והדמוקרטית שלנו, ולא להיכנע לסדר היום המעוות שנכפה עלינו מצדם של קיצונים וקנאים.

בניגוד לדורות הקודמים של עמנו, שפר עלינו הגורל, ואנחנו איננו נתונים לחסדי שלטון זר או מתחננים להגנתו. המענה לשריפתם של בתי הכנסת, כמו גם למטחי הטילים מעזה או לאלימות המשתוללת ברחובות הערים המעורבות הוא המענה שלנו שמדינה מתוקנת וחברה ריבונית. הבחירה המהירה בדימויים הקשים של שנות הגולה חותרת תחת ההכרה בהבדל התהומי שיש בין מציאות החיים שלנו לבין מציאות החיים הגלותית בימים של רדיפה ושנאה. העובדה שישנם אלה החושבים שיש לטול את החוק לידיים חמורה שבעתיים. אם הפורעים שהציתו את בתי הכנסת חללו במעשים שלהם את קדושת המקום וקדושתם של ספרי התורה. בני עמנו המדברים על נקמה והפועלים באלימות מתוך יצר של נקמה מחללים שם שמים. הגורמים האלה הם גם אלו שלא הססו להצדיק את הפגיעה החמורה בבתי תפילה של דתות אחרות ברחבי הארץ – תופעה לה נחשפנו פעמים לא מעטות בשנים האחרונות. 

שריפתם של ספרי התורה היא אירוע איום ונורא, שחייב להרעיד אותנו, כיהודים וכישראלים. התגובה אליו חייבת לשקף את האמונה שלנו בעתיד שלנו כאן בארץ, כבני ובנות העם היהודי, וגם כאזרחים ואזרחיות ישראלים, המעוניינים לחיות במדינת חוק, לצדם של אזרחים ואזרחיות שאינם יהודים. הרוב המכריע של אזרחי ישראל היהודים והערבים מתנגדים נחרצות לאלימות, לשנאה ולנטילת החוק לידיים. המראות הקשים של ספרי התורה המחוללים חייבים להביא את הרוב הזה להשמיע את דברו ולהתייצב בעוז נגד הקיצוניים המבקשים להבעיר אש לא רק בתוך היכלי התפילה אלא בכל שדותיה של החברה הישראלית.

הכותב: הרב גלעד קריב, חבר כנסת מפלגת העבודה