בשנת 2009 כולנו דיברנו על הנשיא האפרו-אמריקאי הראשון, על ההשלכות של המשבר הכללי מ-2008, על החטוף בזמנו גלעד שליט - וגם על אווטאר. על אף שעל הנייר שנת 2009 לא מרגישה כה רחוקה, בפועל לא מעט זמן עבר מהתקופה שבה כולנו דיברנו על הסרט עם האנשים הכחולים, ראשון מסוגו, ומאז שרצנו לראות אותו בהמונינו בתלת ממד (שגם הוא היה אז קונספט חדש ומרגש יחסית).

הבמאי ג'יימס קמרון, לאור ההצלחה המסחררת של הסרט הראשון, הבטיח עוד ואז לכאורה נכנס למעין תרדמת חורף. אלא שההפך הוא הנכון וקמרון ב-13 השנים הבאות עבד בשקט ובמרץ על החלק הבא בסיפור של פנדורה. השבוע, במהלכן של קצת מעל ל-3 שעות (ללא הפסקה) קמרון הצליח להחזיר אותי בו-זמנית את כל השנים הללו אחורה ובאותה נשימה הוא הצליח להביא את אותן שנים מהעבר אליי להווה.

הסרט השני, במה שכנראה יהפוך להיות טרילוגיה או אפילו סאגה של סרטי אווטאר, נקרא "אווטאר: דרכם של המים" והפעם אנו מקבלים הצצה לחיים של ג'ייק סאלי והמשפחה שהוא גידל במהלך השנים עם זוגתו מהסרט הקודם. כול האושר נקטע כאשר בני האדם חוזרים לפנדורה כדיי להכין את הקרקע עבור הגעתה של אוכלוסיית כדור הארץ, שגווע לאיטו. במסגרת כוח המשימה בני האדם נתקלים כמובן בעוינות מצד הילידים ולכן נשלחים אווטארים חדשים על מנת שינטרלו את ההתנגדות. אווטאר אחד מתוך הקבוצה הזו הוא אותו הנבל מהסרט הראשון שעל הדרך חוזר לנקום בסאלי וזוגתו על כך שהרגו אותו, ואלו האחרונים נאלצים לברוח.

בסרט של השני של קמרון אין חידוש – לפחות לא מבחינת עלילה. אנו צופים כאן בעלילה הקלאסית של הגיבור שאמור להתעלות על הרגע וללמוד את הלקח שלו, על הילדים שלו שמנסים להוכיח את עצמם מול אביהם, על אהבות חדשות, על מוות, על (כמובן) קבלת השונה מאתנו ועל (איך לא) גם על איכות הסביבה. מה שלוקח את כל קווי העלילה האלו, ומשדרג אותם לרמת חוויה אינטנסיבית, זו כמובן הטכנולוגיה שעמה קמרון יצר את הסרט והצפייה בתלת ממד.
 

עוד ב-

כוכבת אווטאר חושפת: "כמעט ברח לי על הבמה"

לכתבה המלאה

עם זאת ברגעים ספציפיים, בעיקר ממש באמצע הסרט, אנו לא נהנים מהרבה אקשן ופעילות אלא דווקא מקו עלילה רגוע יותר לכאורה עם המון מטען רגשי. האפקטים של הסרט הם מינוריים יחסית ברגעים אלו והם לא מצליחים לעצור מבעד התסריט הקיטשי לתת לנו כמה רגעי קרינג' מיותרים. ברגעים אלו קמרון גם בוחר להדגיש באופן ברוטלי ביותר את הנזק שבני האדם הפולשים עושים לאדמת פנדורה וקשה שלא להרגיש כאן הגזמה פראית וקיצונית למדיי מבחינת תיאור הרוע של אותם בני אדם. באותה נשימה, זה הביא אותי לתהות: האם אני נאיבית וזו באמת הדרך שבה אנו פועלים כאן על כדור הארץ?
ברגע שמגיעים רגעי האקשן והדרמה, הבמאי קמרון, השחקנים שלו, וכמובן האפקטים המטורפים פורצים מעבר לגבולות המסך, תרתי משמע, וסוחפים אותך עמם בהתרגשות וציפייה.

כל קו עלילה שקמרון הטמיע בתסריט שלו לאורך השעות הארוכות של העלילה, קרינג'י או לא, מגיע לכדיי התאחדות עם שאר הקווים בסיום הענק הזה, ובאופן שמשאיר טעם של עוד. ואכן, בהתאם לסיום הדרמטי אין ספק שבדרך "מארוולית" למדיי קמרון מכריז על סרט המשך נוסף.

ואם כבר ציינו את מארוול, המחשבה על הסרטים הללו לא יכלה שלא לעלות במוחי בעודי צופה בסרט - בעיקר בסצנות הקליימקס האחרונות והאדירות של קמרון. הבמאי מצליח לעשות כאן מה שכמעט אף סרט של מארוול, שהוא לכאורה כלל לא מאותה קטגוריה, לא הצליח לעשות כבר זמן מה. בהשוואה בסיסית יש לנו כאן כמעט הכול, סיפור רגשני ו'דביקי', חייזרים, הרס תרבות, גיבור/ים ונבל מרושע באופן מעט קיצוני מדיי. אם אכן תקבלו את ההשוואה שלי, וגם אם לא, אחרי שצפיתי בסרט השני של קמרון אין לי בושה לומר שהוא מצליח לעשות את מה שמארוול כבר לא מצליחים לעשות כבר כמה שנים ואפילו יותר טוב מכך.

לסיכום אומר שאווטאר הציתה בי נגיעה קטנה של נוסטלגיה, מעין ריגוש מחודש כלפי סרטי תלת ממד והערכה רבה כלפי עבודתו של ג'יימס קמרון. הסרט הזכיר לי שסרטים צריכים להיות עשויים מקצת יותר מאשר רק גיבורי על צפויים, הופעות אורח רנדומליות וסצנות אקשן בינונית שמטרתן העיקרית היא לסמן וי ברשימה. קמרון לוקח את כל האלמנטים הגנריים הללו, שכבר נטמעו כה עמוק בתעשיית הסרטים, והזכיר לי איך זה באמת צריך להיות, כך שאין זה מפתיע כלל שקמרון כבר מקבל מועמדות לבמאי הכי טוב ולסרט הכי טוב בטקס פרסי גלובוס הזהב, ואני מניחה שזו רק ההתחלה.

אווטאר: דרכם של המים | כלל רשתות בתי הקולנוע בארץ | ציון: 9

שורה תחתונה: סרט מהנה עבור אוהבי המדע הבדיוני שהתעייפו מ'המסחרה' של מארוול ושאין להם בעיה עם תסריט בינוני פלוס, וישיבה ארוכה בבית הקולנוע.