עם כל הצער שבדבר, המסקנה האופטימית היחידה שעולה מצפייה בסרט התיעודי המדובר של נטפליקס "הדילמה החברתית", היא שהאויב המסתמן של הציווילזציה אינו חדש. הוא מוכר לאדם עוד מימי קדם. פייסבוק ושאר הרשתות החברתיות הן בסך הכל טכניקות ערמומיות נוספות להשגתו. הן כולאות אותנו בתוכן, ממיינות אותנו לפי קריטריונים חברתיים של מכנה משותף, גורמות לנו להתמכר להן, הופכות אותנו לזומבים - וכל זה במטרה לסחור בנו. לעשות מאיתנו כסף.

כן, כסף. הוא הבעיה בסיפור הזה. בלעדיו, הכל היה די מושלם: פייסבוק הייתה רק פלטפורמה למפגש עם חברים ולהכרת חברים חדשים, שמהווה בין השאר אמצעי לביצוע פעולות סיוע וחסד חברתיות למיניהן - ממש כמו החזון של מארק צוקרברג, שכנותו כמובן מוטלת בספק. בהיעדר כסף בתמונה, הכוח היה בידי המשתמשים. יותר מכך: בהיעדר כסף בתמונה, המשתמשים לא היו משתמשים, אלא היו אנשים. כרגע, במצב הנתון, לא זו בלבד שהם, אנחנו, לא אנשים - אנחנו אפילו לא משתמשים. אנשים אחרים, מעטים במיוחד, משתמשים בנו. עבור כל הנוגעים בדבר - מתכנתים, מפרסמים, מעצבים דיגיטליים וכו' - אנחנו אפילו לא צרכנים. אנחנו מוצרים. כלי סחר בידי חברות ענק.

"רק בשני תחומים נהוג להתייחס לבני אדם כאל 'משתמשים': תחום הסמים, כמובן, ותחום הרשתות החברתיות". המשפט הזה, שנאמר בסרט על ידי אחד מעובדי פייסבוק לשעבר שהחליט להפסיק לשתף פעולה עם ציר הרשע, מהדהד בראש במשך ימים ארוכים לאחר הצפייה ביצירת הדוקו המרתקת, המדכאת והחשובה הזאת. במידה רבה, הדברים שמובאים בה ידועים לכל. אנשים במאה ה-21 לא תמימים. איפשהו, עמוק בפנים, הם יודעים שנעשית עליהם מניפולציה, שכל קליק שווה למישהו כסף ושמה שמוצג בפניהם זה לא באמת מה שאמור לעניין אותם, אלא בעיקר מה שאלגוריתם ערמומי החליט להציג בפניהם, על סמך נתונים שנאספו עליהם, כדי שמישהו אחר יקבל כסף.

ובכל זאת, "הדילמה החברתית" הוא סרט מפתח בתולדות הדיגיטל. הוא מניח את כל האמת המסריחה על מגש אחד, בשעה וחצי מהודקות, רהוטות ונהירות לכל זה חוטם, כך שאי אפשר להתעלם ממנו. העלאת המודעות לעובדה שפייסבוק, לדוגמה, היא גורם משמעותי בכל הנוגע לשסעים ולפילוגים חברתיים, שכן האלגוריתם של פיד החדשות פועל על בסיס חיבור בין אנשים בעלי מכנה משותף דומה - מה שמביא לכך שקבוצות באוכלוסיה הולכות ומתרחקות זו מזו ושרמת הסולידריות בין בני האדם, כציבור שלם, יורדת משנה לשנה. הטכניקה הזאת גם חוסמת אופקים - מה שמשפיע על הבחירות שלנו ובמידה מסוימת גם על האישיות שלנו, שהולכת ומתנוונת: הניסיון של חברה ציבורית להגיע לכמה שיותר בעלי פרופיל דומה בהכרח משטיח האינדיבידואל שבכל אחד מהם.

האם יש לכך פיתרון? לא בטוח, אבל כל פיתרון שיוצע יהיה חייב להתבסס בראש ובראשונה על שינוי המודל הכלכלי של הרשתות החברתיות, בדגש על ביטול הקישור הישיר בין הכנסות ממודעות לחשיפות של "משתמשים" ועל צמצום משמעותי של החדירה לפרטיות. נכון, הרשתות החברתיות שינו את העולם גם לטובה במובנים רבים, אבל "הדילמה החברתית" היא כבר לא בדיוק דילמה: הגיע הזמן שכל זה לא יבוא על חשבון חופש המחשבה שלנו.