לפני כעשרים שנים הונהגה אגרת גודש בכניסה ללונדון בירת בריטניה. כיום עומדת האגרה על 11.5 לירות סטרלינג ליום בגין כניסה של רכב לאזור אגרת הגודש. כדי לאכוף את תשלום האגרה פרסה חברת התחבורה העירונית רשת של מצלמות הקולטות באופן חלקי ואקראי את העבריינים. בניגוד לכניסות לכביש 6 שהן מוגבלות במספרן לא ניתן לרשת את כל העיר במצלמות ולכן תפיסת העבריינים היא אקראית.

כעת החלק החשוב לענייננו. כיצד לתכנן את גובה הקנס במקרה שנתפסת? העיריה חישבה את ההסתברות לתפיסה, חילקה את האגרה בהסתברות והכפילה במקדם מסוים בסדר גודל של 2. לכן נקבעה הקנס המירבי (יש אפשרויות לקנס מופחת) על 180 לירות סטרלינג. אילולא ההכפלה במקדם איש לא היה משלם. זאת, מאחר ואם ההסתברות היא לדוגמא שביעית והקנס הוא 60 לירות סטרלינג בלבד אזי עדיף לנסוע 7 פעמים בלי לשלם, לחסוך כ-80 לירות סטרלינג דמי האגרה ולהיתפס פעם אחת ולשלם 60 לירות סטרלינג בלבד. 
 

עוד ב-

עלויות המלחמה הצפויות וכיצד יש להיערך אליהן | פרופ' ירון זליכה

לכתבה המלאה

אך לנסוע 7 פעמים, להיתפס פעם אחת ולשלם 180 לירות סטרלינג לא משתלם. כך חסכה העיריה רישות מלא ויקר של העיר ויכלה להישען על תפיסה אקראית בלבד. ומה קורה בישראל?

בישראל עסקים עוברים על חוקי התחרות, דיני החוזים וחוקי הצרכנות חדשות לבקרים. מוסר התשלומים בישראל הוא מהנמוכים במערב ויכולתו של צרכן או גוף קטן לאכוף חוזה או חוק מול גוף גדול יותר או מול ספק לוקה מאוד בחסר.

ראשית, גופי האכיפה החל מהפיקוח על הבנקים, דרך המועצה הישראלית לצרכנות וכלה ברשות התחרות מאוד לא יעילים. לרוב הם נוקטים בגישה המגנה על "זכותם" לא לעשות כלום. שלא נזיז להם חלילה את הגבינה.

שנית, הגשת תביעה משפטית לאכוף את זכויותיך תיארך זמן רב ותעלה סכומים לא מבוטלים. אמנם קיים במחוזותינו בית המשפט לתביעות קטנות שהוא יעיל בהרבה אולם הוא עדיין לוקה בבעיה הכי גדולה והיא השלישית במניין. בתי המשפט גם לאחר תביעה מוצדקת ילחצו לפשרה כדי שחלילה לא יאלצו לטרוח לכתוב פסק דין (כלומר לא תקבל את מלוא הנזק ובוודאי שלא תקבל את הוצאותיך ואילו העבריין לא ייקנס במאומה ואפילו ירוויח חלק מהסכום שהתובע נאלץ להתפשר).

ואף אם יידרש בית המשפט לכתוב פסק דין הוא יקנוס את העבריין בסכום שולי. על האפשרות של תביעה ייצוגית אני בכלל לא רוצה לדבר. בתי המשפט מערימים קשיים כה כבדים והעלויות לניהול ההליך כל כך גדולות שהליך התביעה הייצוגית מתאים רק במקרים מאוד מעטים וגדולים באופן מיוחד. 

כל אלה גורמים לכך שמרבית הצרכנים כלל לא תובעים ומוותרים מראש על תביעה קטנה, בתי המשפט "הרוויחו" ירידה בעומס המוטל עליהם, ואילו הגזלנים חוגגים ובפרט בהפרות חוקי צרכנות שעלותן מאות שקלים בלבד. הם יודעים שלרוב הצרכן לא יבזבז שעות עבודה רבות כדי להגיש תביעה, יסתכן בפשרה שילחץ השופט כדי שהוא יוכל להימנע מכתיבת פסק דין ולכל היותר יקבל החזר שולי על הוצאותיו.

בנסיבות אלה כלכלי לעבריינים להמשיך להפר את החוקים. הדבר דומה לאגרת גודש בלונדון אשר סיכויי הלכידה הם שביעית אך הקנס הוא רק 23 לירות סטרלינג. בנסיבות אלה כדאי לעבריין לא לשלם שבע פעמים לחסוך כ-80 לירות סטרלינג, להסתכן בכך שאולי יתבעו אותו פעם אחת, ואולי גם לא, על סך 23 לירות סטרלינג ואולי אף אם יתבעו אותו השופט יכריח את העירייה להתפשר ולדרוש רק 15 לירות סטרלינג כדי למנוע דיון ארוך ומייגע לכולם. כיף חיים לכל הגזלנים. 

יותר מדי פעמים ראיתי זאת לנגד עיני. הנה לדוגמא סיפור אמיתי מהתקופה האחרונה. בהמשך לפרסום בפייסבוק רכשנו מוצרים בסך של 600 שקל. אך למחרת, עוד בטרם נשלחו אלינו המוצרים שנרכשו, התחרטנו וביטלנו את העסקה. על פי חוק הגנת הצרכן ניתן לבטל את רכישת המוצרים וזאת בתוך 14 ימים אך בית העסק סרב בכל תוקף והתעקש לשלוח לנו את הפריטים הביתה. מדוע הוא עשה כן? מן הסתם הוא מעריך שרבים מהלקוחות לא יתבעו אותו על 600 שקל. ואף אם יתבעו אותו אזי בית המשפט, כדי להימנע מדיון ארוך ומייגע, ילחץ להתפשר.

למשל יציע לנו שבית העסק יחזיר את ה-600 שקל אך בלי הוצאות למעט אגרת בית דין ובלי קנס. על פי חוק הגנת הצרכן במידה והעוסק אינו משיב לצרכן את כספו בעקבות ביטול עסקה, ניתן לתבוע מבית העסק פיצוי אף ללא הוכחת נזק בסכום של עד 10,000 שקל (אך יש לפנות קודם לעוסק בכתב בהתראה אחרונה). ברור שאם בית העסק ייקנס ב-10,000 שקל אזי הוא לא יחזור על התנהגותו שוב מול צרכנים אחרים. אך לרוב מסתיימים הליכי המשפט בלי קנס בכלל או שבקנס בסכום שולי בלבד. מה הן ההשלכות של הסלחנות בבתי המשפט כלפי העבריינים?

ההשלכות הן שבתי המשפט מלמדים את העבריינים כי כדאי לעבור על חוקי התחרות והגנת הצרכן ומחנכים את הנפגעים שלא לטרוח להגיש תביעות ובוודאי שלא להגיש תביעות בסכומים קטנים יחסית. אתם מבינים איך הגענו להיות מדינה אשר חוקי התחרות והצרכנות בה הם המלצה לא מחייבת (הגם שהחוקים עצמם, על הנייר, מצוינים) וכיצד עבריינות ממוסדת זו תורמת ליוקר המחיה המזעזע בישראל? 

ולסיום, אני לא מוכן לשתף פעולה עם תרבות הגזלנים הנהוגה במקומותינו ומתעקש על זכויותיי. על כן, אגיש את התביעה נגד בית העסק ואעדכן אתכם בתוצאות.    

*הכותב ירון זליכה, ראש ביה"ס לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו ויו"ר המפלגה הכלכלית.