בארץ

התעשייה הביטחונית על פרשת דרכים: ישראל עלולה לשלם מחיר אסטרטגי כבד

ישראל נכנסה למערכה ארוכה, כואבת ובלתי צפויה בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר. לפיכך, המדינה חייבת לשאוף לעצמאות ברמה התעשייתית. במידה וישראל לא תוביל שינוי תפיסתי כולל, המדינה תאלץ להתמודד עם מחסור בכוח אדם

לירון טופז, מנכ"ל חברת 'תאת ישראל' | 11/4/2025 13:45

קלע דוד (צילום shutterstock, מתוך אתר gov.il)

לא צריך להיות מומחה ביטחוני בכדי להבין שה-7 באוקטובר 2023 הוא קו שבר היסטורי. מדינת ישראל נכנסה למערכה ארוכה, כואבת ובלתי צפויה. הציבור, הצבא והממשלה נדרשים לחשיבה אסטרטגית מחודשת ועמוקה. כזו שמבינה שהאיום איננו רק בגבולות אלא גם בשולחן הייצור בכל היבט צורכי הביטחון כחול-לבן. ישראל חייבת לשאוף לעצמאות לא רק ברמה צבאית, אלא גם תעשייתית.

מלחמת 'חרבות ברזל' לא מותירה מקום לספק, אסור לנו להמשיך ולחיות בתחושת ביטחון מדומה מתוך מחשבה ש"הסיוע יגיע" ושהעולם תמיד יעמוד לצידנו. המציאות, כואבת ומורכבת, מוכיחה את ההפך.

כבר היינו שם ושכחנו את הלקח
ההיסטוריה לא שוכחת. בשנות ה-60, ישראל חוותה אמברגו מצרפת. כזכור, צרפת הייתה אחת הספקיות העיקריות של ציוד לחיל האוויר. בבת אחת, הסיוע נעצר ומדינת ישראל נאלצה לבנות יכולות עצמאיות במהירות שיא. כך נולדה תעשיית הביטחון הישראלית כפי שאנחנו מכירים אותה היום.

אמנם אנו שישה עשורים אחרי אותו אמברגו אך שוב מתרחש לו כאן מרד שקט. חברות צרפתיות מסרבות לשתף פעולה, ישראל מודרת מתערוכות ביטחוניות כמו Eurosatory. מלבד זאת, מדינות נוספות (מאוסטרליה ועד איטליה) נוקטות בגישה זהירה, לעיתים עוינת, כלפי תעשיות ביטחוניות ישראליות.

מה שלא עשתה דיפלומטיה, עשו רגולציות, עיכובים, מגבלות ו-"סנקציות רכות" – שלא תמיד קוראים להן בשמן. כך נוצר מצב בו פרויקטים צבאיים קריטיים מתעכבים, ציוד לא מגיע בזמן, תכנונים נתקעים והמחיר נגבה בחיי אדם, ביכולת מבצעית ובאמון הציבור.

הזירה הכלכלית כשדה קרב אסטרטגי
כאשר מייצרים בחו"ל, אנחנו לא רק נחשפים לסיכונים לוגיסטיים ופוליטיים אלא גם פוגעים בכלכלה הישראלית. תהליך הוצאת הייצור החוצה מביא לכך שעובדים פורשים מבלי שתחליף ייכנס במקומם.

ידע מצטבר (טכנולוגי, הנדסי ויישומי) הולך ונעלם. מפעלים נסגרים או מצטמצמים והפריפריה אשר מהווה את עמוד השדרה של התעשייה נחלשת אט אט. מדובר במעגל הרסני, היעדר השקעה בתעשייה מוביל לצמצום יכולות, שמחייב רכש מחו"ל, שמחליש עוד יותר את הייצור המקומי וחוזר חלילה.

כוח האדם כגשר לעתיד
בניגוד לדימוי הציבורי או המיתוג הנחשק בעיני רבים, לא כל צעיר וצעירה בישראל שואפים לעבוד בענף ההייטק. רובם המכריע מחפשים מקצוע, יציבות תעסוקתית ותחושת משמעות. תעשייה ביטחונית איכותית, מתקדמת, מתוחזקת יכולה להוות עוגן תעסוקתי לאלפי עובדים. הדור הבא צריך לא רק אפליקציות אלא גם יכולת להרכיב, לתכנן, לבצע ולחדש. תעשייה ביטחונית היא לא שריד מן העבר אלא מהווה גשר לעתיד.

נדרשת באופן מובהק חבילת צעדים שמתחלקת לחמישה היבטים מרכזיים. הכרזה ממשלתית על התעשייה הביטחונית כתשתית לאומית קריטית, עם רגולציה, תקצוב כלכלי משמעותי וייעול בהתאם.

כמו כן, מנגנוני חסם ליבוא של מוצרים ביטחוניים שניתן לייצר בישראל, לצד תמרוץ לייצור מקומי. בנוסף, חשוב לשים דגש על מכרזים ממשלתיים עם עדיפות מובהקת לתעשייה ישראלית, גם אם יש הצעות זולות יותר מחו"ל. למשל, מכרזים מארה"ב עם עדיפות לעסקים קטנים.

כמו כן, למען ההמשך, יש צורך בתכניות חינוך טכנולוגי ומקצועי בשיתוף משרד הביטחון והתעשיות להבטחת הדור הבא של מהנדסים וטכנאים. כל זאת, לצד חוק עידוד השקעות בתעשייה ביטחונית, בדומה לחוק עידוד השקעות הון, עם תמריצים משמעותיים להקמה, הרחבה ושדרוג קווי ייצור בישראל.

זו אינה "רק תעשייה" – זה מרכיב בהרתעה הלאומית
מדי יום פוגש אותי הפער בין היכולת המקומית של הייצור התעשייתי לבין ההזדמנויות הלא ממומשות מול התעשייה הביטחונית. קיימות בישראל תעשיות עם כושר תכנון, ביצוע, עמידה בתקנים גבוהים ושיתוף פעולה הדוק עם מערכת הביטחון. מה שחסר, זו המדיניות.

אם לא נוביל כעת שינוי תפיסתי כולל, נמצא את עצמנו בעתיד עם מערכות נשק מרשימות אך בלי: אבטיפוס, ללא חלקי חילוף ועם מחסור בכוח האדם שיידע לייצר או לתחזק אותן. זה הזמן לפעול. לא ביום שאחרי או כשייגמר המלאי ונצטרך להפעיל רכש חירום ב-200% עלות. עצמאות תעשייתית היא ביטוח חיים ולא מותרות.