לאחר 5 שנים בבית הוורד בגבעתיים, הנחיתה בברלין לא הייתה קשה במיוחד עבור טל רימון, שהטייטל הרשמי שלה הוא "מקימת מחלקת הווידאו של המהדורה הגלובאלית של Handelsblatt", אבל בצורה פחות רשמית היא גם אמונה – בתור הישראלית של המערכת, על "תיק ישראל".

רימון, בת 37 ("אני רווקה בלי ילדים וצאו לי מהחיים, תודה. פה זה בכלל לא חוקי לשאול") נסעה לגרמניה בנובמבר האחרון במסגרת מלגת חילופי עיתונאים, לאחר 5 שנים בערוץ 10, בהתחלה כתחקירנית, ובהמשך ככתבת מגזין למהדורות השונות, הגשת פינות בצינור לילה והכל כלול, ופיתוח פורמטים של חברת החדשות ותכניות הערוץ השונות עבור הסושיאל מדיה. מאז מאי האחרון היא עובדת מן המניין של Handelsblatt.

בעברה הייתה שותפה ליצירה בימוי והפקה של סרטים דוקומנטריים העוסקים בנושאים שמשותפים לישראל וגרמניה, ותחום הדוקומנטריה הוא נושא שהיא בהחלט תעסוק בו גם בעתיד, גם היא מצהירה.

וכמה מילים על מקום העבודה החדש של רימון. ה-Handelsblatt Global Edition הוא הגרסה האנגלית של עיתון הכלכלה והעסקים הגרמני המוביל Handelsblatt, עם חשיפה של יותר מ-22 מיליון קוראים בחודש. המהדורה הגלובלית הוקמה בספטמבר האחרון במטרה לספק מידע על הכלכלה הגרמנית, שהיא הגדולה באירופה, למי שאינו דובר את השפה.

"לומדים לחיות בלי להתעצבן על האיטיות ואף להעריך אותה". רימון בברלין

1. עבודה: הגעתי לגרמניה דרך מלגת חילופי עיתונאים של International Journalists Program)) ijp בין המזרח התיכון וגרמניה. אחרי קורס גרמנית קצר וארוחות עם שגרירים ושרי חוץ למיניהם, משובץ כל אחד למקומו. אותי סיפחו למהדורה האנגלית של העיתון העסקי. אחרי יומיים העורך הבין שאני מבינה בתכני וידאו ושאל אותי בנימוס אם אני חייבת לחזור לארץ בתום המלגה. זה היה בנובמבר ומפה לשם אחרי 2 טון בירוקרטיה ו-ויזת עבודה שנלחמו עליה, אני עדיין כאן. להקים מחלקת וידאו חדשה זה לעשות הכל מהתחלה, עיצוב והטמעה באתר, ציוד, תוכן אפשרי, תסריטים, לימוד הכתבים שלנו לדבר אל מצלמה ולהעביר מסר, שיתופי פעולה עם ערוצי טלוויזיה וחוזים חדשים עם סוכנויות (תודה לאמנון ברקאי, המפיק של ערוץ 10, על הידע הזה), כל אחת מהתחנות בחיי המקצועיים נדרשת כאן. בניגוד לישראל, כאן אתה מתמחה במשהו אחד כל החיים, הם לא רגילים שמישהו אחד יודע לעשות המון. 

2. הבית: הכי כיף בכל הסיפור, זאת היצירתיות של ההורים שלי. בתור דור שני הם לא מסוגלים לבקר בגרמניה למרות ההבטחות ש"אם באמת תישארי לשנה אז בטח שנבוא". במקום זה הם מוצאים מקומות מפגש אקזוטיים, למשל בספטמבר אנחנו נפגשים באלבניה, והכל על חשבונם! כמובן שהכי עצוב, זאת העזיבה של המשפחה והחברים ובמקרה שלי חברות מגיל 9 ומהתיכון. כאן בעיקר עוזרת ההכחשה: זה רק לחודשיים, ועכשיו רק לשנה...מה שכן זאת ברלין ומלא חברים קופצים על ההזדמנות ומבקרים.  

חברי המערכת

3. ילדות: עברה עליי ילדות קצת פסיכית. נולדתי בקיבוץ גבע (גבעתרון, ים השיבולים וכו') ובגלל אופיי הקצת יותר מדי אינדיבידואליסטי, עברנו לבת ים. היתה לי ילדות מדהימה על הים בזכות הדירה הפיצית שלנו, למדתי לאסוף טסות וסמלים של מכוניות, לפרוץ מנעולים, כישורי חיים נדרשים בסך הכל. עד היום כשאני מועדת, נפלטת לי מהפה "סמאללה" קטנה. שם גם הכרתי מוזיקה מזרחית וכבד חי על הגז, ואז עברנו למזכרת בתיה לתקופת נעורים סחית.

4. לא יודעים עליי ש... באחד הביקורים בגן המשחקים בבת ים, ראיתי ילד שמנסה לשלוף צב מהשריון שלו. האירוע נגמר עם הרבה דם ותפרים. לצב שלום. בהמשך ההורים המקסימים שלי נאלצו לארח בדירונת חתול זרוק, יונה וחרדון פצועים ושלל יצורים. אפשר להוסיף לקורות חיים פעילה למען זכויות בעלי חיים.

5. הישג: אחת הכתבות שאני הכי גאה בה הייתה בהיותי תחקירנית. לכבוד חגיגות ה-60 לישראל, שחזרנו תמונות היסטוריות שאחת מהן היתה התמונה המפורסמת של דגל הדיו באילת. הפלמ"חניקים בתמונה שכבר אז התקרבו ל-90 עשו איתנו את כל הדרך לאילת, חלקם עם כיסאות גלגלים, כדי לשחזר את התמונה ואפילו טיפסו על המוט! הם ריגשו כל כך ובעיקר התעצבו על המדינה שאותה חלמו להקים, לעומת המדינה שנהייתה ועל חוסר הסובלנות ועל האלימות. הצביטה בלב נשארה לי מאז. היא בעיניי עד היום אחת הכתבות הטובות ביותר של דב גיל-הר.

6. רגע מכונן: הכתבה הראשונה! במגזין שישי של ערוץ 10 בהגשת דב גיל-הר, האיש המקסים אלי ראכלין החליט שהגיע הזמן שלי לקפוץ למים ולמרות קריינות מזעזעת, תמך עד לשידור ובאילו שבאו מאז. אז המון תודה אלי וכתבה ראשונה לא שוכחים.

דב גיל-הר ואלי ראכלין

7. רגע מביך: מסיבת הכריסמס הרשמית של העיתון שלנו נערכת בדיסלדורף, שם ממוקמים המשרדים הראשיים והחברה מביאה את כולם אליה, אותנו מברלין ואת הכתבים שמפוזרים מכל העולם. אירוע גדול. בכניסה לאולם ראיתי זקן חביב שמנסה להרים מזוודה קטנה במעלה המדרגות אז רצתי לעזור לו. שוחחנו קלות בגרמנית השבורה שלי, סיפרתי לו שאני במלגה ורוצה להספיק להשאיר להם הכנות למחלקת וידאו, הוא נורא התעניין בישראל ובדיוק כל המנהלים החשובים של החברה נעמדו לידינו כשסיפרתי לו שאני רואה כל ערב רחוב סומסום בגרמנית כדי ללמוד. הוא נורא צחק ואמר לי שוידאו זה העתיד לדעתו. הוא נפרד ממני ודקה אחר כך עלה על הבמה והוצג בתור דיטר פון הולצברינק - הבעלים של ההוצאה לאור של העיתון. העורך הראשי נעמד לידי ולחש לי - "רחוב סומסום, הא....?". בהמשך החודש כבר הספקתי להגיד לאחד המנהלים הבכירים בגרמנית "העבודה משחררת". נוט טו סלף: לשים דגש להבדלי תרבויות בהומור!

8. מודל לחיקוי: קרן נוייבך. לגרום לאנשים להתעניין בנושאים לכאורה לא-סקסיים ולהבין כמה הם חשובים ובעצם להנגיש את נושא הכלכלה לכולם זו לדעתי המשימה הכי חשובה כרגע, והיא מבצעת אותה בדרך הכי טובה שאפשר. 

מודל לחיקוי: קרן נויבך (צילום: בוצ'צ'ו)

9. חלום: לעשות סרטים דוקומנטריים באירופה. ואם לא, אז להקים חברת תכנים און-ליין לחברות חדשות באירופה, או סתם לארגן מחדש את מערך המוצרים און-ליין של רויטרס. פתאום זה לא נראה מופרך. 

10. מתחרים: עד שאכיר את המתחרים שלי בבלומברג TV ודי-וולט, ייקח טיפה זמן. בינתיים אפרגן למתחרה-חברה בשם זוהר שחר לוי, כתבת המשפט של כלכליסט אותה פגשתי בכיתה ג' ומאז היא תמיד מקדימה אותי בכמה צעדים ותמיד עושה עבודה מופלאה! 

אנדר רייטד: מסמכים דיגיטליים. אחרי שהוכרכתי לצבור כ-3 קילו ניירות (נשבעת ששקלתי) עבור הוויזה שלי, ואת המסמכים החשובים ניתן לקבל פה רק בדואר רשום או פקס מאובטח, פתאום אני מעריכה את מה שיש בישראל. אובר רייטד: יעילות, אחרי כמה חודשים פה לומדים לחיות בלי להתעצבן על האיטיות ואף להעריך אותה. לא באמת, פשוט אירופה פה, לא נעים לצרוח מתסכול באמצע המערכת. וגם אוכל טעים זה אובר רייטד, מצב תמונה של הקפיטריה.

וטיפ לסיום: כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים :)