העיתונאי יואל מרקוס, זוכה פרס סוקולוב, הלך לעולמו בגיל 90. מבין חשיפותיו החשובות: פרישתו של בגין מהפוליטיקה ותוכנית הפינוי מגוש קטיף. בנימוק זכייתו בפרס סוקולוב נכתב: "מגדולי הפובליציסטים בעיתונות העברית לדורותיה"
מרקוס נולד ב-1932 באיסטנבול שבטורקיה ועלה לארץ בגפו במסגרת עליית הנוער כשהוא בן 11. למד בכפר הנוער הדתי שליד כפר חסידים ולחם במלחמת העצמאות.
ב-1950 זכה בתחרות כתיבה שערך השבועון "העולם הזה", ובעקבות היכרות עם עורך "העולם הזה", אורי קיסרי, החל לכתוב ב"חרות", ביטאון תנועת החרות. בשנת 1953 עבר לכתוב בעיתון "הדור" של מפא"י. ב-1955 עבר לעיתון "דבר" ושימש בו כתב צבאי ופוליטי. הוא פרסם בעיתון טור בשם "בערבון מוגבל", ובו מקבץ של ידיעות קצרות, שכדברי מרקוס אין הקורא צריך לראותן כידיעות רשמיות ובדוקות, אלא לקבלן "בערבון מוגבל".
בהמשך פרסם טור פובליציסטי בשם "דברים בגו". ב-1964 נשלח מטעם העיתון לצרפת וב-1965 עבר לעיתון "הארץ" ועד 1968 שימש שליח "הארץ" במערב אירופה. הוא שב לישראל, ובשנים 1977–1980 היה שליח העיתון לארצות הברית. המשיך לכתוב חדשות ופובליציסטיקה בעיתון "הארץ", ונמנה עם חברי הנהלת המערכת.
מרקוס עם הרמטכ"ל רבין
שלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת לבנון הראשונה פרסם מאמר בשם "פוקר הדמים", שבו הזהיר מפני המלחמה העומדת לפרוץ. סקופ חשוב של מרקוס היה הידיעה שפרסם בספטמבר 1983 על הסתגרותו של מנחם בגין בביתו ופרישתו מהחיים הציבוריים. סקופ נוסף שלו פורסם כאשר גילה לו אריאל שרון בפברואר 2004 את כוונתו לפנות התנחלויות מרצועת עזה ומהשומרון במסגרת תוכנית ההתנתקות.
בשנת 2007 זכה בפרס למפעל חיים במסגרת כנס אילת לעיתונות. ב-2016 פרש מכתיבת מאמרי דעה ב"הארץ".
בשנת 2017 זכה בפרס סוקולוב למפעל חיים. בנימוקי הפרס נכתב כי מרקוס הוא "מגדולי הפובליציסטים בעיתונות העברית לדורותיה, שהצליח במהלך עשרות שנות עבודה, בעיקר בעיתון הארץ, לבסס רקורד של כתיבה דעתנית, משפיעה, עצמאית ואמיצה, תוך שהוא כובש לעצמו גישה חסרת תקדים למקבלי ההחלטות, אבל מצליח בו בזמן לשמור על מרחק עיתונאי ראוי".
