דיירי רחוב הרקפת 1 במזכרת בתיה עתרו לוועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה, בבקשה להכליל את הרחבת הבניין שלהם במסגרת תוכנית תמ"א 38. טענתם הייתה כי בהתאם לכללים של תכנית המתאר הארצית לחיזוק מבנים קיימים, גם המבנה שלהם אמור לקבל היתר בנייה הכולל מיצוי אחוזי בניה בדירות הישנות, ניצול שטחי שירות וכן הרחבה של הקומות החדשות בבניין.    

בשנות ה-90' הורחבו מספר בניינים ברחוב רקפת שבמזכרת בתיה, וזאת במסגרת תכנית בנייה העונה לשם זמ/253. אך באותם זמנים, רבים מתושבי הרחוב שקיבלו היתר בנייה בחרו שלא לבצע את ההרחבות משיקולים כלכליים. כך יצא שההרחבה בוצעה באופן חלקי בלבד (רק בבניין שברחוב רקפת 3). והבניין ברחוב רקפת 1, בניין בן 3 קומות המכיל 12 יח"ד, נותר ללא שינוי.

ובחזרה לשנת 2020, אותם דיירים עתרו לוועדת הערר המחוזית בראשותה של עו"ד רונית אלפר, ולאחר מכן עתרו לביהמ"ש בלוד, שם השופט אורן שוורץ דחה את טענותיהם וחייב אותם על הוצאות משפט בסך 16 אלף ש"ח. 

התיישנות בהיתרי הבניה
לפני החלטת ביהמ"ש, העתירה שהגישו הדיירים לוועדת הערר המחוזית נתקלה בסירוב. ההסבר לכך: היתרי בנייה שהוענקו בשנות ה-90' אינם רלוונטיים לזמננו. ועדת הערר בראשות עו"ד רונית אלפר אף חייבה את הדיירים מרחוב רקפת 1 לרשום זיקת הנאה עבור מעבר אל חלקת הבניין ברקפת 3. הם מצידם טענו לקיפוח מצידה של עו"ד אלפר וסירבו לעשות זאת בטענה שמהלך שכזה יעכב את ביצוע הפרויקט.

השופט אורן שוורץ קבע כי החלטת ועדת הערר היא נכונה ואין עילה מספקת על מנת שבית המשפט יתערב בהחלטה. כמו כן, הוא תמך בהחלטה נוספת של ועדת הערר לפיה הוספת קומות נוספות לבניין משמעותה כפל זכויות שאינו לגיטימי למסלול עיבוי וחיזוק. בסופו של דבר, שוורץ חתם את הדיון כשחייב את הדיירים בשכר טרחת עו"ד בסך 10 אלף שקל, 5 אלף שקל בגין הגשת תגובה של שניים משיבים, ועוד אלף שקל נוספים עבור משיב נוסף.