מייה יקרה ואהובה, אני כותבת לך מהמקום הכי אנושי שבי. צפיתי בכתבה על מה שעברת, ולא הצלחתי להפסיק לבכות. זה היה בכי של כאב עמוק, של לב שנשבר, אבל גם של הערכה עצומה. הערכה לך. לנשמה האצילית שלך. לאומץ שלך לחשוף, לדבר, להישאר עם לב פתוח למרות הכול. בתוך כל הקושי, והכאב הבלתי נתפס הזה עם כל מה שעברת בלטה הנוכחות העדינה שלך שאמרה: אני עדיין כאן. נשארתי חיה. בחרתי לדבר. בחרתי להישאר אנושית. וזה בעיניי לא פחות מנס. אני כותבת לך בתור מי שמאמינה בטוב. כמי שמלמדת תודעה שמחפשת את האור, (דרך הטוב - תודעת הטוב כדרך חיים) וגם עבורי הרגע הזה היה טלטלה. איפה הטוב? איך יכול להיות שמישהו, מישהו משלנו, גרם לכאב הזה? ועוד אצלך בבית? איפה הטוב שאני תמיד אומרת שקיים תמיד? אבל אז ראיתי אותך. ושם, במבט שלך, הבנתי. הטוב עדיין קיים. את העדות שלו. כי לא ויתרת. כי בחרת בחיים. כי את מדברת עכשיו לא רק את עצמך, אלא את כל מי שנפגעה ושותקת. אני רוצה שתדעי, את לא לבד. אני כאן. איתך. וכמוני אני יודעת שיש המונים שנכנסת להם ללב. אם יש דרך שאוכל לתמוך, לחבק מרחוק, אני זמינה. 054-4442771, איילת השחר אסטרייכר, דרך הטוב