והנה זה ממשיך, מדינה שמתנהלת ללא תקציב מסודר, ללא ממשלה נבחרת ועם ספינים על ספינים. הגירעון בחודש מרץ האחרון, חודש בו חזרה הכלכלה לתפקוד כמעט מלא, הסתכם ב-11.4 מיליארד שקל.

ניתן להתעודד מכך שהגירעון בחודש מרץ האחרון נמוך בכ-4 מיליארד שקל מהגירעון בחודש מרץ 2020 אך בהתחשב בעובדה שאנחנו נמצאים בתוואי של משבר פיסקאלי הרי שמדובר בנחמה של עניים.

מתחילת השנה הסתכם הגירעון ב-22.4 מיליארד שקל בעוד בתקופה המקבילה אשתקד הסתכם הגירעון ב-13.3 מיליארד שקל. ב-12 החודשים האחרונים עמד הגירעון על 12.4% תוצר, גירעון מפלצתי שהדרך לסגור אותו תהיה כואבת מאוד.

שורת הכנסות המדינה ממסים מעודדת והיא מלמדת על הכנסות של 30.7 מיליארד שקל כשמתחילת השנה הסתכמה גביית המסים ב-92.2 מיליארד שקל, עלייה נומינלית של כמעט 14% לעומת ההכנסות בתקופה המקבילה אשתקד. 

משרד האוצר מדווח כי עיקר מימון הגירעון היה מגיוס חוב בישראל ובחו"ל.

כאן המקום להסביר את התהליך. הגירעון הוא למעשה הפער בין הוצאות הממשלה להכנסות שלה שמקורן העיקרי הוא מסים. כדי לממן את הגירעון המפלצתי שנוצר לנגד עינינו הרי שהמדינה תיאלץ בשלב כזה או אחר להעלות מסים, איך זה מסתדר עם ההצהרות מרחיקות הלכת של בנימין נתניהו על הפחתות מס והקפאת המע"מ או התוכנית המוזרה של נפתלי בנט על שלל 7 המנדטים שלו להפחתת מסים.

דוגמה שניתן לקחת מהעולם על התנהלות אחראית שמקבלת את אמון העולם היא התוכנית הכלכלית של הבית הלבן בעידן של ביידן. הזרמה מאסיבית של כסף עם הצגת תוכנית מימון ברת קיימא שכוללת העלאת מס חברות, העלאת מס על עשירים ועל בעלי שכר גבוה.

מכיוון שלכל ברור שלא ניתן לייצר גירעונות לנצח ולממן אותם באמצעות חוב הרי שהעלאת מס היא הדרך הכמעט יחידה שנותרה לממשלה לעצור רגע לפני התהום הפיסקאלי וכאן צריך ממשלה שמסתכלת בלבן של העיניים ואומרת את האמת. מייצרת מצד אחד תקווה להזרמת כסף שתמנע קריסה כלכלית ומאידך מציגה מקורות מימון ברי קיימא שמצביעים על שליטה עצמית ואחריות.