בריאות

הפרעות אכילה, תחושות אשמה וחרדה: המשבר של אנשי הרפואה נחשף

בשגרת חירום מתמשכת, אנשי הצוות הרפואי נחשפים שוב ושוב לאירועים טראומטיים אך נותרים לא אחת ללא תמיכה נפשית. תופעת "הקורבן השני" מדגישה את הצורך בהכרה רשמית, בתמיכת עמיתים ובפרוטוקולים סדורים למניעת שחיקה ואובדן אמון במערכת

מערכת ice | 12/5/2025 15:10

במהלך משמרת רגילה במיון, טיפלתי בחייל פצוע אשר הזכיר לי את סיפורו של חייל צה"ל משנת 2014, אותו אני ויתר הצוות הרפואי לא הצלחנו להציל. הזיכרונות מאותה המשמרת חזרו והתערבבו במחשבות על הבן שלי אשר נלחם עם חיילים נוספים ברצועת עזה.

לפתע, הרגשתי חום בגוף ורעד בידיים. הפרוטוקול הטיפולי נשכח ממני, מילים התבלבלו ותחושת מחנק התערבבה במחשבה שאני חייבת לעזוב בהקדם את המשמרת. בהמשך, עלה גם הרצון לעזוב את מקום העבודה ואף את המקצוע.

את הסיפור המצמרר שמעתי מאחות עם 20 שנות ותק במלר"ד, אך הוא אינו עדות בודדת. זו הצצה כואבת לנפשם של העומדים בחזית – המטפלים ביניהם רופאים, אחיות, עובדים סוציאליים ועוד. תופעות כגון הפרעות שינה, אכילה, התנהגות מתגוננת, הימנעות, שחיקת אמפטיה, בקרב צוותים מטפלים הם ביטוי לתופעת "הקורבן השני".

"הקורבן השני" מוגדר כאיש צוות רפואי שנפגע כתוצאה מחשיפה לאירוע שלילי במסגרת טיפולית, לאו דווקא בשל כשל או טעות מצידו. די בפגיעת מטופל, ללא קשר לתפקודו של המטפל, כדי לעורר תחושות אשמה, בושה, פחד ובדידות. כפי שעולה גם ממחקריי, ישנם צוותים רפואיים שאינם יודעים כיצד יש לטפל בתחושות מורכבות אלו ואף אינם מקבלים תמיכה ארגונית מתאימה.

הדברים מקבלים משנה תוקף בימים אלו, לאחר למעלה משנה וחצי של מציאות חירום המציפה את הצוותים המטפלים. דמיינו אחות ביחידת טראומה המטפלת בפעם העשירית בפצוע צעיר המזכיר את קרוב משפחתה, חשה שהריכוז מתפוגג והידיים רועדות למרות ניסיונה.

חשבו על אח במחלקה פנימית, הקורס תחת העומס הרגשי, כשברקע רגשות שליליים עוד ממילואים שביצע רק לאחרונה. טראומה מתמשכת זו עלולה להפוך את תופעת "הקורבן השני" לנפוצה עוד יותר, להוביל לשחיקה, דיכאון, חרדה ואובדנות.

הבעיה אינה רק אישית-רגשית, אלא מערכתית עמוקה. אנשי הצוות שחוקים, הם מאבדים אמון בעצמם ובמערכת ואף שוקלים נטישה. ממחקריי בתחום, עולה כי שתיקה, התמודדות אישית ולעיתים חוסר לגיטימציה לפנות לעזרה, הם עדיין התרבות השלטת במוסדות רבים בישראל. אין כמעט פרוטוקולים מסודרים או מדיניות ישימה בתחום.

המצב לא אבוד, ניתן לבצע מספר צעדים חיוניים שעשויים לשנות את התמונה. במחקר שהובלתי הצעתי לפעול על פי הצעדים הבאים:
1- הכרה ושיח פתוח – על מנהלי ארגוני בריאות להכיר בתופעה וליצור מרחב בטוח לשיח.

2- תמיכת עמיתים מובנית (peer support) - הכשרת צוותי עמיתים למתן "עזרה ראשונה נפשית" מיידית וליווי שלהם.

3- פיתוח פרוטוקולים ארגוניים - על משרד הבריאות והארגונים לגבש מדיניות סדורה לזיהוי, תמיכה וטיפול ב"קורבנות שניים", כולל מסלולי פנייה ברורים בעת הצורך.

ביום האחיות הבינלאומי אשר מצוין היום (שני), לצד הכרת התודה על עבודתן הקשה, ראוי שמקבלי ההחלטות יפנו את הזרקור פנימה ולשאול מה קורה כשזו שמטפלת בחולים זקוקה לטיפול בעצמה? מתן גב ותמיכה אינו מותרות, אלא תנאי הכרחי לקיומה של מערכת בריאות חזקה ואנושית.