המרוויח – ראש הממשלה, בנימין נתניהו:
בשאיפת העל הפוליטית שלו, לא להכביד על כיס הציבור ב-2024 שעשויה להתברר כשנת בחירות, הצליח נתניהו מעל למצופה. הגזירות המשמעותיות שנותרו – בראשן העלאת המע"מ, הגדלת מס הבריאות וייקור החשמל – לא יוטלו במזומן אלא יידחו לתקציב הבא, ואז אולי שוב יושהו לפי הצרכים הפוליטיים. גם ההבטחה המזוהה אישית עם רה"מ עצמו, להעניק עוד נקודות זיכוי למשפחות עם ילדים עד גיל 3, שרדה בעקבות לחציו הכבדים את מכבש הקיצוצים של האוצר וטוב שכך (אם כי מימושה כרוך בחוק נפרד, שטרם קודם בכנסת).

בניגוד לעמדתם הזהירה של האוצר והנגיד, נכפתה בתקציב תפיסת היסוד של נתניהו, כפי שנחשפה מפיו בהקלטות מסיעת הליכוד ששידרה ליאור קינן: "אנחנו יכולים להרשות לעצמנו שהגירעון יגדל, לא יקרה כלום... זה ייתן הרבה מיליארדים". אכן – אין ספק שריכוך הקיצוץ ודחיית המיסים, בשנת מלחמה, יעמיקו את הבור בקופת המדינה מעבר להצעה המתירנית ביותר שהציגו הכלכלנים. אם אירוע כזה חלילה יגרום להפחתת דירוג האשראי, השר סמוטריץ' (ולא נתניהו) ממילא יוצג כאחראי הראשי.
 

עוד ב-

הבור התקציבי של המלחמה: האם באוצר ייאלצו להטיל מיסים על הציבור? | מתן חודורוב

לכתבה המלאה

 
המפסיד – שר האוצר, בצלאל סמוטריץ':
עמוק אל תוך המלחמה, במסיבת עיתונאים שכינס בנובמבר, סנדל את עצמו סמוטריץ' להצהרה שאיש לא ניסה לחלץ מפיו: "אני נותן לכם התחייבות", הדגיש, "ב-2024 לא נפרוץ את 5 אחוזי הגירעון! זה יהיה קשה, נצטרך להתייעל ולשנות סדרי עדיפויות, אבל ננהג באחריות בכלכלה הישראלית".

בכך ביקש שר האוצר לחזק (ובצדק) את אמון המשקיעים הבינלאומיים, להרגיע אותם שהממשלה לא תעמיק את חובותיה כבור ללא תחתית; אלא שהבטחות צריך גם לקיים, ובתקציב שעליו חתום סמוטריץ' יעד הגירעון זינק ל-6.6% - אפילו עוד לפני השינויים בכנסת – פער דרמטי של כ-30 מיליארד שקל בין ההודעה למימושה בפועל.

עכשיו ייאלצו באוצר להתחנן שחברות הדירוג לא יפחיתו את פרופיל האשראי של ישראל – העונש הנהוג בכלכלה למדינות במשבר שאינן עומדות בדיבורן – ובמערכת הפיננסית מניחים שהפעם כבר לא יסתפקו שם רק באזהרות או בביקורת דיפלומטית. במקרה כזה, כאמור, חיצי הביקורת יופנו אל סמוטריץ' – בין השאר בגלל ההתחייבות שנכזבה, ההתעקשות שלא לבטל את הכספים הקואליציוניים וההימנעות מלסגור, אפילו באופן סמלי, משרדים ממשלתיים מיותרים. שר האוצר עלול למצוא את עצמו גם עם טעמן המר של הגזירות, וגם עם נזק מאקרו כלכלי משמעותי במשמרת שלו.

המרוויח – השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר:
בשונה מסבבי התקציב הקודמים, בן גביר ידע שהפעם הוא לא יזדקק למאבק תקשורתי או קמפיין גוואלד מטעם משרדו: כוחו הפוליטי המתעצם של השר לביטחון הפנים הספיק כדי שיחלץ מנתניהו תוספות למשטרה ב-2 מיליארד שקלים - נוסף על הכספים הקואליציוניים שהשיג בשנה שעברה.

בדרך דרס בן גביר את סמוטריץ', שהציע דווקא לקצץ מהשלל שלו מאות מיליונים, והתעלם מפקידי האוצר שהצביעו על אבסורד בדרישותיו: השר תבע שוב מימון לסעיפים שכבר תוקצבו בעבר, כמו רכישה חד פעמית של כלי נשק לשוטרים עוד לפני גיוסם. אחד המשתתפים בישיבה אבחן: "הוא מרגיש חזק בגלל הסקרים ומציג לנתניהו דרישות סחטניות, האירוע כולו נראה כמו דרבי של מפלגות הימין".

ואכן, בדיוני התקציב כמו בהזדמנויות קודמות (למשל הדחתה של נציבת שב"ס, בניגוד להסכם הקואליציוני), רה"מ גיבה את בן גביר – הגורם היחיד בממשלתו שעשוי אולי להרוויח מבחירות – גם אם התוצאה עמדה בסתירה לשיקול המקצועי או לאיזון התקציב. דווקא על רקע האווירה הכללית של הידוק חגורה, הקרב על חלוקת המשאבים הוכיח מי השר הכי חזק בממשלה.

המפסיד – נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון:
קרבות התקציב המחישו כי על אף שלנתניהו וסמוטריץ' לא נותרה ברירה בצל המלחמה אלא להעניק עוד קדנציה לנגיד, שניהם רחוקים מלהתעניין באמת בהמלצותיו המקצועיות. לדיון שבו הוצגו הגזירות על הציבור פרופ' ירון כלל לא הוזמן, למרות שלפי החוק הוא-הוא היועץ הכלכלי לישראל, ואת הכיסא לצד רה"מ תפס מקורבו אבי שמחון, שהתמודד בעבר בפריימריז בליכוד.

גם כשכן נקרא לשאת דברים, בפתח ישיבת הממשלה המרתונית, פרופ' ירון לא הצליח לחולל שינוי בתוכן התקציב – לא כשהזהיר שהקיצוץ אינו מספיק למימון צרכי הלחימה, לא כשקרא להקדים את העלאת המע"מ ל-2024, לא כשביקש למנוע פגיעה בתוכנית לצמצום פערים ופשיעה בחברה הערבית. זו כמובן לא אשמת הנגיד: כמו תמיד העמדה שביטא נשמעה מנומקת, נשענה על נתונים ושיקפה את התפיסה הרווחת גם באוצר.

דבריו כללו גם ביטוי קליט – "אין ארוחות חינם" – שנועד להסביר מדוע הניסיונות לשאת חן כעת, עלולים להפוך לפגיעה בציבור לטווח הארוך. אלא שכאשר הכול פוליטי, ניתוח מקצועי כמו של ירון הפך לסחורה בלי קונים – ובשנה השישית לכהונתו, נדמה שלשרים היה חשוב עוד פחות מתמיד להביא בחשבון את הערותיו על השלכות ההחלטות שיקבלו.

המרוויח – מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן-טוב:
כששרי הבריאות באים והולכים – מדרעי, דרך ארבל ועד בוסו – דמותו של מנכ"ל המשרד מתבססת כסמכות המקצועית החזקה, שמצליחה להגן על הרפואה הציבורית בישראל. תחת איום בקיצוץ עמוק, בר סימן-טוב השיג תוספת קריטית של כ-1.4 מיליארד שקל עבור מערך הטיפול הנפשי, שהפך חיוני מתמיד מאז טראומת 7 באוקטובר.

לסכום העתק הקבוע הזה תתווסף העלאת מס הבריאות החל מ-2025 – מהלך מתבקש שנועד לצמצם את הפער בשיעורו מול מדינות המערב – והשתתפות עצמית, בגובה 35 שקל למפגש עם פסיכולוג או פסיכיאטר, שממנו יוחרגו קטינים ומקבלי הבטחת הכנסה. את נדבכי הפשרה המורכבת רקח בר סימן-טוב בזכות קרבתו ליו"ר ש"ס מחד, ניסיונו הרב במשרד מאידך וקשריו ההדוקים באגף התקציבים שבו כיהן כסגן הממונה מתלת גיסא. לצד המחמאות על תפקודו, ראוי לזכור גם את מחיר האינטרסים הסותרים – כשהמשרד דלא פעל להחזיר את ההיטל על השתייה הממותקת, למרות תועלתו הברורה לבריאות הציבור, בשל התנגדותם של בוחרי המפלגה. צעד כזה יכול היה להדגים חלוקה שווה של הנטל, לפני שבר סימן-טוב מבקש עוד מס ממעמד הביניים.

המפסידים – הישראלים המשרתים והעובדים:
אמנם עם פתיל השהייה קצר עד ל-2025, הציבור היצרני בישראל יספוג את עיקר הגזירות בתקציב. נשים וגברים המתפרנסים למחייתם ימצאו את עצמם משלמים בקרוב עוד מע"מ, עוד מס בריאות, תוספות לתעריף החשמל והיטלים על נסיעה ברכב חשמלי.

מנגד, תפחת התמורה לאגרה – מקיצוצים במערכת החינוך הממלכתית, דרך הסיוע לעולים החדשים ועד להשקעות בתחבורה הציבורית – כך שיותר שירותים ימומנו מכיסם הפרטי של אזרחים. כל זה קורה בעוד שמגזרים ספציפיים נותרו חסינים יחסית מפגיעה, עקב הטבות בהסכמים קואליציוניים, ושרי הממשלה לא משמשים דוגמה אישית באמצעות סגירה של משרדים מיותרים. לכן, רבים מלוחמי המילואים שיחזרו משדות הקרב אל השוחות של היומיום הכלכלי בישראל, עלולים לחוש כפיות טובה במציאות שמחכה להם ביום שאחרי.