בבסיסה כל פעולה תקשורתית - יהיה זה תחקיר עיתונאי, תכנית טלוויזיה או פרסומת - נמצא חופש הביטוי. המונח \"חופש ביטוי\" הוא מונח מטעה שכן יש מי שרואה בו אישור לכך שכל ביטוי הוא לגיטימי ומותר, אחרי הכל \"חופש!\". אבל אנשי תקשורת יודעים שחופש הביטוי מתקיים תחת הגבלות וסייגים הבאים לידי ביטוי בצורות ובצבעים שונים ומגוונים. כך לדוגמה, חופש הביטוי מתכופף אל מול הצנזורה הצבאית, בהנחה שבנושאים מסוימים וברגעים מסוימים, \"ביטחון האומה\" חשוב יותר מ\"חופש הביטוי\". להבדיל, בשנים האחרונות אנו עדים לכך שגם לחצים כלכליים מסוגלים לכופף את חופש הביטוי.

ועדיין, נשמת אפה של התקשורת היא החירות להביע עמדות, דעות, רעיונות וביקורות מגוונות. דווקא משום כך, המתקפה על חופש הביטוי לה היינו עדים בתקופת מבצע צוק איתן בקיץ האחרון, מדאיגה כל כך.

חלפו בסך חודשיים-שלושה מאז שהסתיים המבצע, ונראה שיש מי ששכח כמה מסוכן היה להביע עמדה שלא התיישרה עם הקונצנזוס: אמנים הותקפו ואוימו (אורנה בנאי, אחינועם ניני, רונה קינן); עיתונאים נדרשו לשכור מאבטחים אישיים (גדעון לוי); אחרים כונו בשמות גנאי כמו \"בוגד ומחבל\" (אמנון אברמוביץ); אזרחים מן השורה חטפו מכות כי הגיעו להפגנות; עורך ראשי של אתר תוכן מרכזי (ינון מגל) הבהיר על נכונותו לצנזר תכנים שאינם מתיישרים עם תפיסת עולמו לפיה הוא קודם כל ישראלי ורק אחר כך עיתונאי.

גם ברשתות החברתיות השיח הפך מתלהם ולעתים אלים. גולשים חסמו את חבריהם לאחר שאלו הביעו עמדות שנגדו את תפיסת עולמם ואחרים נכנסו לקרבות מקוונים שבאו לידי ביטוי בקריאה לחרם ובהצהרות שחלקן קראו לפגיעה פיזית בפעילי שמאל או בפלשתינאים.

חברה שנמצאת תחת מצור היא בדרך כלל חברה פחות סבלנית; עצביה חשופים. אין זה מפתיע לכן שבתקופה של מלחמות החברה הישראלית סוגרת שורות ומתלכדת. זו הסיבה שאחוזי התמיכה בראש הממשלה, כל ראש ממשלה, שיוצא למבצע צבאי או מלחמה, מרקיעים שחקים. ברגעי המתח שמלווים כל מעשה צבאי, צה\"ל, בו נלחמים הילדים שלנו, השכנים שלנו, החברים שלנו, הופך לכוח המגן של החברה ומי שנתפש כמאיים על כוח המגן נתפש כמי שמאיים על החברה.

אלא שכאן בדיוק נמדדת עוצמתה של חברה דמוקרטית. חופש הביטוי חשוב לא כדי להגן על דעות שעליהן יש קונצנזוס. בכדי להשמיע עמדות כאלו אין צורך בהגנה. חופש הביטוי חשוב רק כאשר הוא מגן על דעות שקשה לנו לשמוע, שמרגיז אותנו לשמוע.

בהקשר הזה אפשר לסמן 2 גישות מנוגדות. האחת היא גישת \"שקט, יורים\" שגורסת שבזמן מלחמה לא מבקרים - הביקורת אולי חשובה אבל שתבוא אחר כך. הגישה השנייה, \"ביקורת, דווקא עכשיו\", גורסת שאין טעם בביקורת בדיעבד שהרי מטרתה של ביקורת, כל ביקורת, היא להאיר את המציאות ואז לשנות אותה ולא יתכן שינוי שבועות וחודשים אחרי שהמהלך נגמר. בתקופת \'צוק איתן\' היה ברור איזו גישה עדיפה על רוב הציבור ואולם זה לא נגמר בזה: מי שהעז להשמיע קול ביקורת הושתק, אוים ואף הותקף.

החברה הישראלית מתגאה בכך שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. דווקא משום כך עלינו לשאול את עצמנו מה המחיר שנשלם, כחברה, אם הגנה זו תפגע. משמעותה של דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אלא גם הגנה על המיעוט והמיעוט לעולם ישמיע עמדות שמתנגדות לעמדת הרוב. האם אנחנו באמת מעוניינים להשתיקו?

לאור סוגיות אלו, פורום המחלקות ובתי הספר לתקשורת וארגון העיתונאים נרתמו להתוות תמונת מצב על הסכנות לחופש הביטוי בישראל, רבים ממחלקות ובתי הספר לתקשורת ברחבי הארץ יקיימו ביומיים הקרובים פאנלים, הרצאות וכנסים שעוסקים בשאלת הביטוי וגבולותיו גם בית הספר לתקשורת המסלול האקדמי המכללה למנהל יקיים פאנל תחת הכותרת \"מי מפחד מחופש הביטוי?\" ויבקש לתת מענה לשאלות אלו ואחרות.

ד\"ר יובל דרור הוא דיקאן בית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למינהל