"היד רועדת והעין דומעת". כך פתח רועי כץ את הפוסט שפרסם בפייסבוק ביום שישי האחרון. "הודעתי אתמול למנהל שלי שהחלטתי אחריי 13 שנים - לעזוב את רשות השידור, את הערוץ הראשון, הבית האהוב שגידל אותי, שנתן לי הזדמנות נדירה לעשות טלוויזיה, כמו שתמיד חלמתי".

הפוסט של כץ, כתב הרווחה של ערוץ 1, אמנם אישי, אבל הוא בהחלט מתאר את התחושות השוררות ברשות השידור בשנתיים האחרונות. כץ (אין קשר משפחתי לכותב ידיעה זו, א"כ) הטיב "התנהלות ממשלתית חובבנית, מזגזגת, ובעיקר מעליבה - הצליחה להרוס, לנפץ כמעט כל פיסה טובה של עבודה עיתונאית חשובה ואחראית. כבר כמעט שנתיים שאנחנו חיים בתוך מערבולת של חוסר וודאות שמייצרת מדיי יום חשש גדול מהעתיד לבוא. למציאות שכזאת יש מחיר: אי ביטחון תעסוקתי שמקשה מאוד על עשייה עיתונאית אמיתית. לצערי אני מרגיש שאני טרוד מדיי במציאת מקור פרנסה חלופי, ועל כן לא אוכל עוד להילחם למען האחר, ולבצע את שליחותי העיתונאית כמו שאני רגיל ואוהב".

 

מאז החל המתווה להפרשתם של עובדים, פרשו יותר מ-400 איש, ומספר אנשי הרשות עומד נכון לשבוע זה על כ-1,150 עובדים. חלק מהפורשים היו לפני פנסיה, אבל רבים אחרים הם צעירים או בגילאי ביניים. אליהם הצטרף בשבוע שעבר כץ, שנכנס ללשכתו של מנהל חטיבת החדשות בערוץ 1, יורם כהן, והודיע לו על החלטתו.

"נורא עצוב, כי אני אוהב את המקום זה", אומר כץ בשיחה עם אייס. "לא ידעתי כמה דמעות יכולות להיות לי. אם היית אומר לי לפני שבוע שאני אעזוב את רשות השידור אחרי 13 שנה, לא הייתי מאמין, זה הרי לא היה מתוכנן. פתאום הרגשתי שאני לא מסוגל יותר – לקרוא 3 פעמים ביום אייטמים על רשות השידור, ולנסות להבין את הניואנסים של מה אומר אלדד קובלנץ (מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי, א"כ) ושלמה פילבר (מנכ"ל משרד התקשורת, א"כ) - מה זה אומר לגבינו, לגבי עתידנו".

כץ, כמו רבים מחבריו, מתקשים להתמודד עם חוסר הוודאות, ולמעשה עם חוסר הידיעה – בכך שלא משתפים אותם פרטים, והם ניזונים מפרסומים כאלה ואחרים. "הכי כואב זה שאף אחד מהתאגיד לא חושב שצריך לבוא לפה לדבר עם האנשים – להגיד לנו מה קורה פה, מה יקרה".

בתת-מודע של כץ, האפשרות לפרוש מהרשות הייתה קיימת, אבל זו הייתה האפשרות הכי פחות מועדפת. הקש ששבר את גב הגמל הם אותם פרסומים על הוצאת הפקת החדשות בתאגיד השידור למיקור חוץ. "ברור לי שצורת העבודה ברשות השידור אינה נכונה ואי אפשר להמשיך ככה", הוא אומר, "אבל כואב לי הסגנון והדרך. זה נמשך והם לא מסוגלים לקבל החלטות והם לא יודעים כלום. אנחנו מתעדכנים באתרי הברנז'ה כמו אייס למשל. הפרסומים על מיקור החוץ טלטלו אותי – ולמעשה הראו לי את הדרך החוצה. אבל בסופו של דבר, נראה כי אף אחד לא יודע בדיוק מה יקרה. זה כמו בלון ניסוי ענק".

 

"רוב השיחות עם הפסיכולוגית שלי היו על רשות השידור"

 

כץ, 41, חי בזוגיות בתל אביב. לרשות השידור הגיע לפני 13 שנה, לאחר שעבד במקומון של ידיעות תקשורת בחולון ובת ים לקראת סיום התואר הראשון שלו. משם עבר לחדשות המקומיות בטלוויזיה בכבלים (מהדורה שנקראה בזמנו 'עדשה מקומית' באזור חולון בהגשתה של ענת דולב ז"ל, א"כ), ובהמשך היה כתב פרילנס באולפן שישי וביומן של ערוץ 1, עד שקיבל חוזה. בן היתר היה מועמד לפרס סוקולוב.

ברוב השנים היה כתב רווחה ומגזינים. סיקר את מצוקתם של אחרים. "אני כתב רווחה ומסקר מובטלים כבר שנים. אני באמת מקווה לא להגיע ללשכת עבודה", הוא נאנח.

-גם אם זה אומר לא להישאר בתחום העיתונות? יש לך בכלל משהו אחר ביד?
"אין לי מקום עבודה חלופי, ואני לא שולל שום דבר. אני מחפש עבודה, פשוט מחפש עבודה. אני מניח שצריך לתרגם את המקצוע הזה לאפיקים אחרים, כי מה שאני יודע לעשות זה עיתונות, לעשות כתבות טלוויזיה. אני אומר לך - אני מוטרד מאד. זה באמת נחמד שאומרים לי שאני גיבור ואמיץ, אבל אני לא יכולתי להמשיך ככה ברשות השידור, ואני לא יודע מה יקרה איתי עכשיו".

כאמור, כץ ביקש להמשיך לשרוד עוד קצת ברשות השידור: "אני מודה שהתכנית המקורית הייתה להמשיך לקבל משכורות ובמקביל לחפש עבודה אחרת. אבל אני לא מסוגל. זה לא חיים - עובדים 7 ימים בשבוע, הראש שלך בעיקרון כל הזמן סביב העבודה, ונורא קשה לעבודה בעבודה הזאת ולחפש עבודה במקביל. אבל זה גם לא פייר למקום העבודה. אני הרגשתי שאני לא מסוגל לתרום יותר - זו עבודה שאם אתה לא עושה אותה עם אהבה וחדווה וסקרנות, אז לדעתי כבר עדיף לא לעשות אותה. נזכרתי במנחם בגין שאמר "אינני יכול עוד", אז להבדיל אלפי הבדלות – אני לא מסוגל יותר. לאורך התקופה האחרונה הפסיכולוגית שלי עשתה עבודה מאד קשה עליי - רוב השיחות שלי איתה היו על רשות השידור".

-ואיך היו התגובות של החברים, הקולגות שנחשפו לפוסט שלך?
"חלק מהתגובות אמרו – אתה גיבור, אתה אמיץ. יש כל כך הרבה עובדים שרוצים לעשות את זה ואין להם אומץ. אחרים אמרו לי שאני מתאבד. לא חשבתי שיהיו תגובות כאלה, הופעתי מהאמפתיה כי בדרך כלל קוראים לנו 'אוכלי חינם' ו'פרזיטים'. החלטתי שהנפש והאמת שלי הרבה יותר חזקים. אני לא במצב בו אני מסוגל להיות עיתונאי חזק וסקרן. העבודה שלי היא שליחות, ואני לא יכול לעשות אותה. אין לנו את הזמן להתעסק בדברים שהם הרי גורל, כאשר צריכים לדאוג לעצמנו". 

תגובת תאגיד השידור הציבורי לא התקבלה. את תגובתו של מנהל חטיבת החדשות של ערוץ 1, יורם כהן, לא ניתן היה להשיג.