כשהשופט אילן הקשה על עורך דינה של המועצה מהו קו הגבול בין ביקורת לגיטימית על גוף ציבורי לבין לשון הרע, ענה נציג התובעת: "ברגע שטוענים ללא הל יסוד, ללא כל רצון כן לבדוק את העובדות, לשבת עם ראש המועצה, אנשים מרכזיים במועצה, לברר איתם את העובדות. אין לנו חובה שיקבלו את הדברים שאומרים להם אבל לפחות את המידע הם חייבים לקחת, לשאול את הצד השני, ולא להתקשר אליו ביום חמישי אחר הצהריים, אתה מוזמן לתת תגובה מחר באולפן. אין לי זכות קנויה שהעמדה שלי כראש מעוצה תתקבל על ידי עיתונאי, הזכות היחידה של ראש המועצה ואנשים, שעמדתו תישמע לפי (כנראה כוונה למילה 'לפני', א"כ) שהעיתונאי מגבש דעה, ש... יקבל ראיות, סך הכל ביקש ראש המועצה שהכתבת תשמע אותו לפני שהיא מגבשת את עמדתה באמצעות הכתבה".

בסופו של דבר, נראה היה כי הטענה המרכזית התנקזה לזמן המענה שניתן למועצה להגיב על טענות הכתבה. על פי המלצת השופט אילן לתובעת, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, "באופן אשר מסלק באופן סופי ומוחלט את כל המחלוקות והטענות בתיק זה, ומבקשים בהתאם להורות על דחיית התובענה... ללא צו להוצאות". בית המשפט קבע, בהסכמת הצדדים, כי רשות השידור בפירוק תגיש מכתב בו תודה כי פרק הזמן שניתן לתגובה היה קצר מדי. נוסח המכתב הוא: "ביום 24.3.17 שודרה במהדורת יומן של רשות השידור כתבה אודות המועצה האזורית גלבוע, בעקבותיה הגישה המועצה תביעת לשון הרע. בשים לב לסגירתה של רשות השידור ולאור רצונם של הצדדים לצאת לדרך חדשה, יצוין כי ייתכן שהיה מקום ליתן פרק זמן ארוך יותר למתן תגובה וזאת בשל מורכבות התחקיר, ולדעת התובעת תגובה בזמן מספק הייתה משנה את התחקיר".