לפני מספר שנים צצה לה בעולם תופעת הווידויים האנונימיים בפייסבוק. נראה שבין לילה הוקמו עמודים לכל מסגרת, בתחילה ממוקדת לגופים באופן בלתי רשמי ומנוהלים על ידי גורם עצמאי ובהמשך ממוקדים אוכלוסייה. נראה שכולם פתאום רצו לדבר בתנאי שמדובר בהבעת עמדה חסויה. תופעה שנראתה כמו גימיק נחמד הפכה לחלק מהנוף של הרשת החברתית.

יש לי קונפשן משלי: גם אני פתחתי עמוד קונפשן במוסד מסויים, ומהר מאוד החלטתי להפסיק לפעול בו/להפעיל אותו. באופן חלקי בגלל חוסר העניין לציבור (קרי היענות נמוכה) ובעיקר בגלל הסכנה שיצרה העמוד. אתם אולי תראו בשימוש במילה סכנה הגזמה, אני רואה אותה בתור אנדרסטייטמנט.

עקיבא שפיגלמן. צילום פרטי

מונח אחד שתפס מקום מרכזי בשיח התקשורתי היום הוא 'עברייני מקלדת'. כינוי לאנשים חסרי עשייה שנהנים להכפיש ולתקוף כל אדם או גוף מבלי להניד אצבע על מנת לשפר את סביבתם. בתקופה בה מילאתי תפקיד של דובר אגודת סטודנטים, מצאתי בעמוד הקונפשנס של אותו מוסד ביקורות צולבות כנגד העובדים באגודה שמשקיעים מזמנם, על חשבון הצלחתם האקדמית, לטובת הכלל. לביקורות לא היה ניתן להשיב בצורה עניינית, שכן כל תגובה רציונלית זכתה במבול תגובות ציניות.

הסכנה האמיתית עולה כאשר בעמודים השונים עולות הודעות המונעות טיפול מקצועי. המזעזעים ביותר שנחשפתי אליהם עסקו בבידוד חברתי או אלימות בין בני זוג. יש לשער כי הכותבים לא פנו לאף גורם רשמי, ויש לצד זאת חשש כי אותם הווידויים נכתבו כשהאמת הנמצאת בהן נמוכה. ובכל זאת, רצון העל לשתף ולהיחשף מבלי להיחשף באמת מונע התייחסות נצרכת על ידי גורם מוסמך. התוצאה עלולה להיות הרת אסון. כאמור, הפוסטים השונים לא פותרים אף בעיה אלא משאירים אותה בתוך הארון החשוך של הכותבים. 

הנזק של הקונפשנס הוא בעצם חוסר הרצון להתעמת עם המציאות בצורה קונסטרוקטיבית. או, בצורה שתשנה אותה. עוד וידוי: לאוניברסיטה, משרד ממשלתי או כל גוף אחר שבשבילו או נגדו נפתח עמוד קונפשנס אין את הכלים לסייע לכם. המגיבים שמנסים לסייע בכל זאת מחממים את הלב אך גם ידיהם קשורות מאחר והפנים שלכם מוסתרות. הצורך להיחשף מול הרצון לאנונימיות מתנגשות באלימות ופוגעות בכותבים. נזקי הרשת החברתית נחשפים באיטיות ובמקרה הנוכחי אף זוכה לקהל גולשים רחב. אלו שסובלים צריכים לדעת איך לבקש עזרה מבלי להתבייש בצורך להודות בכך בעצמם.

הווידויים יוצרים מציאות הפוכה, ולנו אין איך לדעת אם אכן המאיימים בפגיעה עצמית בקונפשנס אכן ביצעו את מה שכתבו. אנחנו גם לא באמת רוצים לדעת. תרבות הקונפשנס היא חסך בתרבות מסייעת למרות שהיא תרבות שזועקת לעזרה. בפועל, ההקשבה שלנו, בדיוק כמו הקונפשנס עצמם, אינה קיימת, בגלל שאף אחד לא באמת מדבר איתנו.