בתקופה בה המציאות ללא ריכוך היא אכזרית מדי, 'רוקדים עם כוכבים' שומרת על הנפש הפצועה של הישראלים, היא מרווה את הביקוש הגדול של הציבור לסם הרגעה או כמו ששר שלמה ארצי: "בואי נרקוד, נשכח" | החוג לתקשורת
עולם בלי הדחקות, הוא עולם בלתי אפשרי להכלה. עולם שבו כל האמת חשופה, הוא עולם שבו כל הסכנות גלויות. האמת הטהורה תמיד עלולה להיות קשה מדי, המציאות ללא ריכוך - אכזרית מדי. עולם בלי בריחה, ובכן, הוא עולם בלי "רוקדים עם כוכבים", זהו עולם מסוכן לנפש. "רוקדים עם כוכבים" שומרת על הנפש הפצועה של הישראלים. תוכניות מסוגה מסתירות מעט את הסכנה, משכיחות. במדינת ישראל זה הכרחי.
בעולם מציאותי נטו, שאין בו קצת קשקושים נעימים להדחקה סטייל "רוקדים עם כוכבים", תהיה בולטות גדולה מדי של חרדות, מחלות ודאגות ומלחמות וצרות וטלפונים מהבנק, ופקקים, ותורים, ויריות באמצע הרחוב, או בבר. אז טוב, כן, טוב מאוד אפילו, שנותנים לכוכבים לרקוד. טוב שיש קצת אופיום במדינה הזו. כשהכל מסביב מלא כדורים ורובים, נחוצים לישראלים גם קשקושים נעימים ובריאים.
כמו העכברים שנוהרים אחרי החלילן, כך נראה הרייטינג של ליל אמש: 24.2 אחוז לגמר "רוקדים עם כוכבים". זהו נתון גבוה אפילו ביחס לעונה המוצלחת של התוכנית. צריכת האופיום הייתה גבוהה אתמול, כך מתברר. הציבור בישראל זקוק באופן נואש לאופיום. יש להפנים כדי להבין: אנשים ישבו לפני כמה ימים בבית, בסלון, בחדר השינה שלהם, וצפו בכתף של חיילים שאוחזת בנשק, כשידיהם דופקות על דלתות ברחוב דיזנגוף. ברור, אחרי סשן כזה, נדרש משכך חזק. ל-24.2 אחוז מהציבור בישראל היה בהול לטפל בעצמם, לצרוך כאן ועכשיו קצת אופיום.
זה מה שמבטאת מתחת לפני השטח ההצלחה הגדולה של "רוקדים עם כוכבים": את הצמא הגדול של החברה הישראלית, את הביקוש הגדול לסם הרגעה, מדובר בחברה מדממת שזקוקה נואשת לשכחה, למשככי כאבים. כי החיים בישראל כואבים. וכולם מדממים בימים האחרונים. פוסטים של בני זוג מרוסקים ושבורים שאיבדו את אהבת חייהם בפיגועים, קורעים לכולם את הלב. אי אפשר לחיות עם זה נטו. לא, במדינת ישראל, צריך להפוך את המציאות לברוטו. צריך לשכוח. בואי נרקוד נשכח, שר הזמר הכי ישראלי שיש. במדינת ישראל מוכרחים את "רוקדים עם כוכבים".
