\'המטווח\'. זה היה שמה של תכנית הריאליטי הדמיונית שבה אנשי ציבור המתמודדים לתפקידים בכירים במדינה דמיונית, נופלים כמו זבובים, אחד אחרי השני, בחשדות שונים ומשונים.

אבל \'המטווח\' אינה תכנית דמיונית. היא דרמה דוקומנטרית המסקרת את הזירה הציבורית כאן, אצלנו. שלב ההדחה מהיר מכל תכנית ריאליטי, והמעבר למודח הבא אינו כרוך בהמתנה של שבוע עד הפרק הבא. לעיתים המעבר נעשה תוך שעות ספורות.

נדמה שלפחות לקח אחד נלמד: מרגע הצפת החשד, מסירים אנשי הציבור כמעט מיד את מועמדותם, נפלטים מן המרוץ ולא מאפשרים למכבש הדורסני לשטח את תדמיתם ולהפוך אותה לאבק.

מצד שני, מפליא אותי כל פעם מחדש כיצד אנשי ציבור שהיו עדים לפרשת מינוי הרמטכ\"ל, מינוי המפכ\"ל, מינוי נגיד בנק ישראל, ופרשות אולמרט, ליברמן, הירשזון וקצב, עדיין מגישים מועמדות מתוך הנחה שיצליחו לצלוח את המטווח ללא פגע.

המקרים האחרונים הופכים את תפקידם של יועצי התקשורת לדומיננטיים בהמלצה ובהחלטה של איש ציבור אם להתמודד בכלל לתפקיד שאליו הוא נושא עיניים. עוד לפני הצגת הקמפיין, בחירת הסלוגן והרכבת המטה, צריך היועץ להכניס את המועמד לחדר, לבד, ולהסביר לו את משמעות ההתמודדות, אם יתגלה שהוא קיבל כסף מפוקפק או שיש באמתחתו קשר מיני או רומנטי בעייתי.

המחשבה שניתן יהיה לעצור צונאמי תקשורתי וציבורי במידה ומתגלה פרט שכזה, היא לא פחות ממעילה באמון המקצועי שניתן למנהלי המשברים מצד הלקוחות. התפקיד הדרמטי שלנו הוא במניעת המשבר, ולא בבלימתו. החובה שלנו היא לעצור מועמדות כזו ולא לומר לעצמנו שנתמודד עם המשבר כשיגיע.... זו תובנה ששייכת לעבר. בעידן הנוכחי היא כבר לא רלבנטית.

ישראל מתבגרת. היא מעצבת את דמותה כמדינה שאינה סלחנית לתופעות של שחיתות ופגיעה באינטרס הציבורי. גם התפקיד שלנו משתנה בהתאם: יועץ תקשורת שלא יתריע ויזהיר מועמד בסיכון גבוה, יישא באחריות לכישלון לא פחות מהמועמד המודח.