הקיץ הכתום ההוא לפני 11 שנה לא היה כל כך כתום. הוא בהק בצהוב זוהר הודות לסיקור עיתונאי כושל. 2 סוגים של "צהוב" כיכבו בשיח התקשורתי בעת ההתנתקות מרצועת עזה. הראשון היה הצהוב הרגיל של העיתונות - שיח ריגושי הפונה אל הלב ומתעלם מהשכל. לפני הגירוש הפחידו הכותרות מפני המתנחלים האלימים שעלולים לגרום למלחמת אחים ולאבדות בנפש. במהלך הגירוש ואחריו הסיקור התקשורתי היה אמפטי יותר כלפי המתנחלים, אבל כל כולו היה מסחטה רגשית, בסיפורים ובצילומים קורעי לב של אנשים המגורשים מביתם.

הצהוב השני שאפיין את הקיץ ההוא היה צהוב חמור וחריג בהרבה - צהוב של איתרוג. התקשורת, שתפקידה לרסן את השלטון ולחשוף את מניעיו ושחיתותו, העלימה עין במודע מההתנהלות החומרה של אריאל שרון ז"ל, ראש הממשלה דאז. אבי ההתנחלות השנוא והמושחת, הפך ברגע אחד ליקיר העם הנערץ.

תחת הצהוב הזרחני וההרסני, הושתקו והודחקו לשוליים קולות אחרים שדיברו על קבלת ההחלטות השגויה, על הסכנה הביטחונית החמורה שבבריחה מעזה, ועל החרפה המוסרית בגירוש אלפי אנשים מביתם.

מי שמבקשים לשנות את השיח בהווה ולא עסוקים רק באבל ובכי על החורבן, הם יוצאי הגוש שהקימו את מרכז קטיף להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון. השבוע יתקיים כנס גוש קטיף לאחריות לאומית שמטרתו לעודד שיח ושפה חברתית של אחריות לעתידנו משותף למרות כל המחלוקות. אחד המושבים בכנס בו אשתתף, יעסוק בשאלה: "צהוב או כחול-לבן - מהו צבעה של העיתונות?"

השאלה הזו מטרדיה אותי מידי יום. לרוב לא יוצא לי לעסוק בנושאים צהובים קלאסיים. פה ושם רכילות, רק בקטנה, אבל בצהוב הריגושי אני עסוקה בהחלט, כמעט עד מעל הראש. כששואלים אותי מה תפקידי בידיעות אחרונות, אני עונה בציניות: "כתבת לענייני מתנחלים מתים". אני כותבת ב'ידיעות' על שלל נושאים עקרוניים ועמוקים, ובכל זאת, כתבות מבתי אבלים של מתנחלים שנרצחו זוכות להבלטה מיוחדת ולתגובות רבות. ראיון עם יתומים אכן הופך את הבטן, וסלחו לי על הציניות, גם מוכר. גם טורים אישים שלי שעוסקים בפחד לנסוע בכבישי איו"ש זוכים למקום של כבוד בעיתון. הם אכן הטורים הכנים והמרגשים ביותר. ואני שואלת את עצמי שוב ושוב האם נכון להיות חלק ממסחטה רגשית?

והתשובה שלי מחזירה אותנו לימי הפינוי מגוש קטיף. בני אדם לא מפנים. זבל מפנים. הפינוי של אלפי אנשים מביתם התאפשר רק לאחר קמפיין אגרסיבי שהציג את המתנחלים כסטיקרים מהלכים נוטפי אידיאולוגיה במקרה הטוב, או משיחיסטים מסוכנים במקרה הרע. כשדימוי של קבוצה הוא לא אנושי, קל לשנוא אותה ולגרשה מביתה.

על הדימוי נעדר האנושיות שנוצר למתנחלים יש אחריות לא רק לתקשורת שטיפחה אותו, אלא גם  למתנחלים עצמם. השפה שהשמיע הציבור הזה סבלה מסיסמאות יתר, ושכחה לדבר בשפה אנושית.

הלקח שלי מהגירוש מגוש קטיף הוא לדבר בלשון בני אדם, ולעשות בתקשורת האנשה למתנחלים. מוטב כשהם חיים, אבל אם הכותרות אוהבות במיוחד מתנחלים מתים, ארוץ גם לבית האבלים כדי לכתוב על מתנחלים מזווית אנושית. באותו האופן אשתף מעל דפי העיתון בפחד הנורא לנסוע בכבישי יהודה ושומרון, כי קודם כל ולפני הכל אני אדם עם רגשות וחולשות. יהיה מי שינצל את גילוי החולשה כדי לקעקע את חיי ביו"ש, אבל בפנים אני יודעת שעל פחד מעיזים לדבר רק חזקים.

השיח הרגשי-אנושי הצבוע בצהוב, הוא לא במקום השיח האידיאולוגי הצבוע כחול לבן. ההתנתקות לימדה אותנו שאם אנחנו רוצים להמשיך ולחיות פה יחד, מוטב שנדבר ונקשיב בכל הצבעים.

יפעת ארליך היא עיתונאית בידיעות אחרונות. המאמר נכתב לקראת כנס קטיף לציון 11 שנים להתנתקות מגוש קטיף בנושא אחריות לאומית, שיתקיים מחר (יום ב') בניצן ביוזמת מרכז קטיף להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון