[1] אומת ההייטק:

במבט לאחור נראה שהסטרטאפ הישראלי הראשון הוא כנראה הציונות עצמה: נגד כל הסיכויים ובסביבה עוינת, המיזם של הקמת המדינה הצליח – ומאז ועד היום, הכלכלה המקומית מצטיינת בעיקר בחדשנות. את עגבניות השרי והטפטפות המשיכו בתורם הדיסק-און-קי, Waze, Mobileye ועוד מאות חברות שנמכרו בסכומי עתק.

דווקא בתקופת המגפה העולמית, את "תרבות האקזיטים" החליפה שאיפה מצד המייסדים לגדול עם החברה כאן בישראל: לגייס השקעות, לצרף עובדים מקשת רחבה של תחומים, ולבסוף להנפיק את הסטרטאפ בדרך להיפגש עם הון עתק בנאסד"ק. את "מסלול היוניקורן" הזה השלימו עד כה בהצלחה 21 חברות – שתי העשירות מביניהן, Iron Source ו-Sentinel One, פועלות בעולם הסייבר.
 

עוד ב-

זהירות, היייטק: האם הקטר של ישראל התנתק מקרונות הרכבת?

לכתבה המלאה

אי אפשר אמנם להתעלם מסימני השאלה המתקדרים מעל לענף – האם תשלומי השכר בהייטק, שלפי נתוני למ"ס כבר נסקו ל-30,000 שקל בממוצע, לא יכבידו על המשך ההצלחה? האם עליית הריבית בעולם תפוצץ "בועת דוט קום" חדשה? ומה המחירים שמשלמת החברה בכללותה, על השגשוג של תחום מרכזי אחד? ובכל זאת, עם חלון הראווה המרשים שיצרו הסטרטאפים למשק, אי אפשר (ואין סיבה) להתווכח.

[2] קופות החולים:

למיליוני מטופלים בישראל, המרפאות השכונתיות של "כללית", "מכבי", "לאומית" ו"מאוחדת" נראו תמיד כמובנות מאליהן. אלא שבמשבר הקורונה גילינו את היתרונות במבנה הייחודי של ארבעה גופים - ציבוריים אבל גם מתחרים - שמספקים לקהילה את רוב שירותי הבריאות.

בניגוד למדינות שבהן קליניקות רבות פועלות ללא תיאום ואינן מתקשרות זו עם זו, אצלנו המידע הרפואי על כל הפציינטים מרוכז ברשומות דיגיטליות, שיחד נותנות תמונת מצב מקיפה. כך התאפשרו במהלך המגפה איתור מוקדם של מחלות רקע, פנייה ממוקדת לאוכלוסיות בסיכון, מעקב אחר החלמת מבודדים ומבצעי חיסונים יעילים ליד הבית. הנתונים הרבים שמצטברים במערכת ישמשו גם כר פורה למחקרים מדעיים, ויוכלו בעתיד להתריע על סיכון מוגבר לבריאות שלכם באמצעות בינה מלאכותית. תוסיפו לכל זה את סל התרופות הנדיב יחסית הנהוג בישראל כבר עשורים – וקופות החולים, שפעם נתפסו כמפעל הסתדרותי אנאכרוניסטי, רלוונטיות יותר מתמיד.
 

עוד ב-

תעודת סמסטר לממשלת השינוי - האם הצליחה בכלכלה? | מתן חודורוב

לכתבה המלאה

[3] השלום עם האמירויות:

קשה להיזכר בצעד מדיני שהניב תועלת כלכלית משמעותית כמו חתימת הסכמי אברהם בספטמבר 2020. קשרים כלכליים בין דובאי לתל אביב התקיימו אמנם עוד קודם מתחת לרדאר, אך אור השמש שנשפך עליהם בבת אחת יצר עבור שני הצדדים הזדמנויות חסרות תקדים. מנקודת מבט ישראלית, נסיכויות המפרץ הן שער ייצוא לכל העולם ותחנה נוחה לגיוסי הון, בזכות המיסוי הנמוך המוטל שם על משקיעים; מבחינתן של האמירויות, כלכלת החדשנות והטכנולוגיה שלנו מספקת אופק כלכלי לעידן שאחרי מיצוי בארות הנפט, בעוד כ-30 שנה.

רק לאחרונה ראינו, בפסגת שרי החוץ שאירח לפיד בנגב, כיצד יחסים חדשים במפרץ עשויים לחמם גם מערכות יחסים צוננות יותר – כמו למשל עם מצרים; ועל אף שיו"ר האופוזיציה נתניהו לא השתתף במפגש, שמור לו חלק חשוב בהישג כמי שחתם על ההסכמים בחסות הנשיא טראמפ. שוב הוכח (ועוד יוכח, ככל שיתהדקו היחסים) שלצד יתרונותיו הידועים, לשלום יש גם פוטנציאל עסקי עצום.
 

עוד ב-

איחוד האמירויות בהשקעת ענק של 10 מיליארד בחברות ישראליות

לכתבה המלאה

[4] העצמאות האנרגטית:

לא חייבים לתמוך במתווה הגז השנוי במחלוקת כדי לשמוח שאחרי עשרות שנים, המדינה יכולה לייצר לעצמה, בעצמה, את החשמל שהיא צורכת. החשיבות של הגז הטבעי למשק שוב התבררה לאחרונה, כשמחירו באירופה זינק בעקבות המלחמה בין רוסיה לאוקראינה – ואילו ישראל, שאינה תלויה בקרמלין לאספקת המשאב החשוב, נהנתה מיציבות יחסית בתעריף שבלעדיה החשבון לצרכנים עלול היה להתנפח בעשרות אחוזים.

זאת ועוד: כשגרמניה, צרפת ובריטניה מחפשות אחר תחליפים לגז הרוסי, נפתחת הזדמנות לייצא אליהן גז מ"לוויתן" (בעיקר במתכונת נוזלית), תוך שיתוף פעולה עם מדינות באזור ובראשן מצרים. כל זה כמובן לא מפצה על שנים של מחירים גבוהים מידי, או על הריכוזיות של חברת "שברון" בענף, ועדיין – להתפתחויות האחרונות יש השפעה חשובה על הביטחון האנרגטי ועל המעמד המדיני של ישראל.

מאגר לוויתן. צילום: פלאש 90

[5] העזרה ההדדית:

מעבר לתשלומי המס, הסולידריות בארץ מתבטאת גם בהיקף ובמאפייני התרומות של המשפחה הישראלית לעמותות הרווחה. אפילו ב-2020, עם פרוץ המגפה שטלטלה את פרנסתם של כמיליון עובדים, היקף הפילנתרופיה בתוך המדינה פחת ב-4% בלבד לכ-12 מיליארד שקל לאורך השנה. אם בעבר מרבית הנדבנות גויסה במגביות שערכו קהילות יהודיות בארה"ב, החל מ-2017 אלה בעיקר תרומות כחול-לבן שמממנות את מערכת הסיוע האזרחית.

לכך יש להוסיף שעות התנדבות של פעילים חברתיים, בשווי כספי מוערך של 5.1 מיליארד שקל לשנה! מעניין לציין שבאופן חריג, בישראל משקי הבית פעילים יותר בתחום הפילנתרופיה מאשר תאגידים: ב-2018, למשל, רק 15,000 עסקים ביקשו מרשות המיסים הכרה בתרומה לצורך מס לעומת כ-110,000 אזרחים פרטיים – וגם הסכום הכולל שנידבו משפחות מהשורה היה גבוה יותר. נכון – עצם ההסתמכות על תרומות כתחליף לשירותי רווחה ממשלתיים, מעיד על ואקום ומחדל ברמת המדינה; מאידך, הנכונות האזרחית להושיט יד לזולת בעת צרה – גם מצד מי שאינם בהכרח אמידים במיוחד בעצמם – היא בכל זאת תעודת כבוד ללכידות החברתית בישראל.

[6] המהפכה הנשית במשרדים הכלכליים:

בצדק גמור נשמעות כבר שנים תלונות כלפי כל ממשלה על ייצוג החסר של נשים בשני התפקידים שבראש הפירמידה – השרה והמנכ"לית – שביחד מנווטות את המדיניות. גם בממשלה הנוכחית, שבשיא גודלה מנתה לא פחות מ-28 חברים, הפער המגדרי ניכר בחלוקת התיקים – ובכל זאת, הוא הצטמצם באופן חסר תקדים: במשרדים השונים מונו הפעם לכהן 9 שרות ועוד 9 מנכ"ליות – צעד שהגדיל משמעותית את הנוכחות הנשית בצמתי קבלת ההחלטות הכלכליות. נכון שהשוויון המספרי עדיין רחוק, נכון גם שלא מדובר בתיקים הבכירים ביותר, ונכון גם שבשני המגזרים – הציבורי והפרטי – הפרשי השכר בין המינים מגיעים, עפ"י נתוני האוצר, ליותר מ-30%; בכל זאת, שולחן הממשלה הרי משמש מודל למשק כולו – וכששרות קוצרות סביבו הישגים מרשימים לפחות כמו השרים, אפשר לפחות לקוות שהמגמה החיובית תחלחל מלמעלה.

שרת הכלכלה אורנה ברביבאי. צילום: יהונתן זינדל פלאש90

[8] הפקידים הבכירים במשרדי הממשלה:

כן, זו לא טעות. במדינה שבה מערכות הבחירות רודפות זו את זו עד כדי שיתוק, ובמשך כשנתיים לא אושר תקציב בשיא המגפה העולמית, התפקוד השלטוני נשמר קודם כל הודות לאנשי מקצוע מעולים – כלכלנים, משפטנים, רופאים, אנשי ביטחון ומומחים אחרים – שפועלים בעצמאות בשירות המדינה. העובדה שבניגוד לארה"ב כאן הפקידים אינם מזדהים פוליטית עם אף מפלגה, אפשרה להם לכהן בבטחה גם כשהמצב הפוליטי התערער – וכשצריך, להתריע מפני "כלכלת בחירות" מסוכנת או למנוע בזבוז משאבים מופרז תוך כדי הקמפיינים.

התוצאות מדברות בעד עצמן: למרות משילות שברירית, ישראל הציגה בשנה האחרונה צמיחה של 8.2%; השבוע גם צנח שיעור האבטלה ל-2.9% - רמתו הנמוכה מזה עשרות שנים – והשכר הממוצע במשק עלה ליותר מ-12,000 שקל. פוליטיקאים משני הגושים מתחרים על הקרדיט עבור ההישג, אבל מי ששמרו על המשק בשיניים כשאף אחד אחר לא ניהל אותו בפועל היו אותם "פקידים", שנוח כל כך לתקוף במקום לקבל החלטות. נראה שהשנה, אולי יותר מבעבר, כולנו חייבים להם תודה גדולה. חג עצמאות שמח!