תושבים רבים, שנעקרו מביתם ולנים כעת במלונות קטנים ברחבי הארץ זועקים לממשלה שהם מחפשים שגרה ויום "נורמלי": סידור לילדים, חזרה לעבודה, פעילויות פנאי לנוער ולילדים וארוחות מסודרות. 

 בבת אחת משפחות שלמות נדרשות לבנות את חייהם מאפס, בתוך בתי מלון מרוחקים מהבית. המשפחות זועקות לעזרה ושואלות: מה עושים עם אחד הילדים חולה? כיצד מכבסים בגדים? איך אפשר לחזור לעבודה מרחוק בלי תשתית אינטרנט חזקה במלון?

במלונות גדולים, באילת וים המלח למשל - זה עוד עובד יחסית. משאבים רבים ומתנדבים מגיעים על מנת לסייע לספק את הצרכים הבסיסיים של המפונים.  אך לא כך בכל מלון, במלון אביב שבטבריה למשל, אפרת, מפונה מקריית שמונה מספר על התנאים: "ישנו מרחב קטנטן שהוסב ללובי מאולתר. יש בו רק שתי ספות, ועליהן ערימת משחקים לילדים  וילדים רבים שמנסים לחלוק במעט שיש".

אפשר מוסיפה עוד הסבר על הקושי הרב שהיא חווה: "בעלי במילואים, ויש לי תינוק בן 11 חודשים. הקושי הוא שאני צריכה מרחב בשבילו, ואין לי. יש לנו חדר קטן שכמעט כולו סתום על ידי המיטה, והלובי קטן. אין לי איפה להוריד אותו מהידיים. אנחנו רודפות אחרי הילדים כל היום ולא מגיעות לפה תרומות של משחקים".

"מה שקורה במלונות הגדולים לא מורגש אצלנו. היו כמה מתנדבות פעם אחת. אני כבר מאבדת את זה, אין לי מושג איך להעסיק אותו. אנחנו קונים פה הכל מכספנו, אין מרפסת והמלון גובל בכביש, אז אין איפה לשבת. יש מכונת כביסה אחת לכל המלון".

הפער בין המלונות הקטנים למלונות הגדולים באילת וים המלח נעשה ברור יותר עם התקדמות הלחימה. ברוב במלונות הגדולים ילדי המפונים יכולים להתרוצץ בדשאים רחבי ידיים, לשחק במתחמי משחקי וידאו ולפגוש מתנדבים ממכינות ותנועות נוער. בחלק מהמלונות הבריכה פתוחה - ההורים יושבים במרפסות, בלובי או בחצר ושומרים על קשר אחד עם השני. 
 

עוד ב-

כך תגנו על הילדים שלכם ברשת: המדריך המלא

לכתבה המלאה

אבל המלונות הקטנים בצפון, בעיקר בטבריה, שאליהם פונו רוב תושבי יישובי הגבול, לא זוכים לאותם התרומות והסיוע. אין מרפסות ואיןן בריכה ואף חלק מהמלונות לא מספקים ארוחות מלאות, אלא כריך לכל אחד בלבד. 

"ביקשנו ממשרד החינוך להקים פה מסגרת במלון", מספר רמי, מפונה מהצפון. "אמרו שיביאו מורות חיילות. הילדים כבר שלושה שבועות בלי מסגרת, וכל היום יושבים. אלה ילדים שאם לא יתפסו אותם עכשיו, כל השנה תלך לאיבוד".