מבחן ה-25 אחוז משנה את המתמטיקה של בעלי חברות

במשך שנים, הדרך הייתה כמעט אינטואיטיבית: מי שמרוויח יפה כעצמאי, מתאגד כחברה בע״מ. הרציונל היה פשוט והגיוני. במקום לשלם מס שולי גבוה כיחיד, החברה משלמת מס חברות, בעל השליטה מושך משכורת בסיסית, ואת יתרת הרווח משאירים בקופה כדי להשקיע, לצמוח או לחלק בעתיד כדיבידנד. זה לא היה תרגיל מתוחכם, אלא מבנה שמאפשר ניהול פיננסי שקט יותר למי שההכנסה שלו יציבה והוא מתכנן קדימה.

תיקון 277 לפקודת מס הכנסה משנה את התמונה. הוא לא מבטל את רעיון ההתאגדות, אבל הוא מצמצם משמעותית את היתרונות שנוצרו כשהחברה הפכה לכלי לדחיית מס ולצבירת רווחים בלי סוף. המיקוד עובר ממי שמחזיק חברה על הנייר בלבד, למאות אלפי בעלי חברות “אמיתיות” שמבוססות בעיקר על עבודה אישית, כמו רופאים, עורכי דין, יועצים ונותני שירותים. זו כבר לא שאלה של “האם יש לי חברה”, אלא מה רמת הרווחיות שלה, מה מקור ההכנסה שלה ואיך הכסף מתנהל בתוכה.

הנקודה הראשונה שהחוק שם עליה זרקור היא מבחן הרווחיות של 25 אחוז. כל עוד החברה רווחית ברמה “סבירה”, היא ממשיכה להיות ממוסה כחברה. אבל כששיעור הרווחיות חוצה את הרף, החלק שמעל 25 אחוז כבר לא נהנה אוטומטית ממס חברות, והוא עלול להיות מיוחס לבעל השליטה כהכנסה אישית החייבת במס כמו הכנסה מעסק. במילים פשוטות, דווקא חברות יעילות, רזות ורווחיות מאוד עלולות למצוא את עצמן מחליקות חזרה למדרגות המס של יחיד, כולל מס יסף, ולהבין שהמבנה שבנו כדי להוריד מס הפסיק לעבוד כמו בעבר.

הנדבך השני הוא המס על רווחים צבורים, אותו כסף “ששוכב בחברה”. המדינה מבקשת לצמצם מצב שבו בעלי חברות משאירים רווחים בקופה לאורך שנים, בעיקר כשהם מוחזקים בצורה פסיבית ולא משמשים פעילות עסקית. לפי ההסדר, חברות מעטות שעברו רף מסוים של רווחים צבורים ושמחזיקות נכסים פסיביים כמו מזומנים, פיקדונות ותיקי ניירות ערך, עלולות להיכנס למסלול של תוספת מס שנתית של 2 אחוז על הרווחים הלא מחולקים. זה מס שלא נבנה כמשהו זמני, אלא כתמריץ קבוע שמטרתו לדחוף בעלי שליטה להחליט מה הם עושים עם הרווחים, במקום להשאיר אותם במצב המתנה.

אחת הבעיות הגדולות היא שהתיקון הזה “תופס” הרבה עסקים כשהם באמצע תנועה. בעלי חברות רבים בנו את עצמם על עיקרון קבוע: לצבור כסף בחברה כדי שיהיה גב לפרויקטים, לרכישות, להשקעות עתידיות או פשוט לשקט כלכלי. עכשיו אותו כסף יכול להפוך לחיסרון, לא בגלל שהוא נצבר, אלא בגלל איך הוא נראה בדוחות ומה הוא מייצג בפועל. מי שהחזיק רווחים בצד מתוך זהירות, עלול לגלות שהחברה מסומנת כחברה עם נכסים פסיביים, ושפתאום נוצרת חבות מס שנתית על עצם ההחלטה “לא לחלק”.

כאן נכנסות לתמונה מנגנוני הגנה בחוק - שהחוק מאפשר, וזו נקודה שהרבה בעלי עסקים מפספסים. לא כל רווח צבור הוא בהכרח רווח שמיד חוטף מס, ולא כל חברה שמחזיקה כסף בקופה נכנסת אוטומטית למסלול בעייתי. אבל כדי להשתמש במנגנוני ההגנה צריך להבין את המאזן לעומק ולבנות החלטות מראש, לא בסוף דצמבר. לפעמים שינוי קטן בהרכב הנכסים- מעבר מהחזקה פיננסית להשקעה עסקית אמיתית, או תכנון חלוקה נכון יכולים להפחית משמעותית את החשיפה. התיקון החדש פחות מתעניין בסיסמאות ויותר בנתונים, והחברות שיבינו את זה בזמן יוכלו להישאר בתוך הכללים בלי להיכנס לפינה מיותרת.

ועדיין, החוק החדש לא אומר שאין מה לעשות. הוא אומר שאי אפשר להמשיך להתנהל באותה שיטה בלי לבדוק מספרים. מי שמנהל חברה צריך להתחיל לחשוב כמו מי שבונה אסטרטגיה, לא כמו מי שמנסה “לעבור עוד שנה”. לפעמים, המשמעות תהיה להזיז השקעות מהאזור הפסיבי לאזור העסקי, לפעמים לאזן מחדש בין משכורת לדיבידנד ולפעמים להגדיל הוצאות מוכרות דרך רכיבים סוציאליים שמקטינים את הרווח החייב. השורה התחתונה פשוטה: המשחק השתנה. לא מספיק להיות רווחי, צריך גם לדעת איך הרווח מוגדר, איפה הוא נמצא, ואיך הוא יוצא מהחברה בצורה הנכונה. מי שיבחן את המאזן בזמן, יוכל להימנע מהפתעות לא נעימות בסוף שנת המס.

צחי מנע, מייסד ומנכ"ל של מנע רואי חשבון>> 

(בשיתוף CofaceBdi)