הרהורים על התחלות של הליכי גירושין | עורך דין רון פיין

במאמר קצר זה, אני דן בתחילתו של הליך הגירושין בין בני זוג, וביתר שאת, על מקומם של הילדים הקטינים, בסכסוך שזה עתה, פרץ בין הוריהם. ברי כי סכסוכי גירושין, הם מהעימותים הקשים והיצריים ביותר אשר פוקדים את בתי המשפט": "דיני המשפחה הינם מן התחומים הרגישים ביותר שעוסק בהם המשפט. מטען הרגשות המלווה סכסוכים אלה, הינו העוצמתי ביותר, והסכסוך המשפחתי הוא מן המרים ביותר שיודעים בתי המשפט". מאמר זה אציע מתווה, להקלה על הזוגות המתגרשים, תוך צמצום עצימות הסכסוך.

הדעת נותנת, כי דווקא בשעה קשה זו, חוסר היכולת להבין את מקומו של הגרוש הטרי, את זכויותיו ואת חובותיו, מקשה ביותר - ומוסיף על הקושי הקיים בלאו הכי - ממד הישרדותי וקושי של אי-וודאות: "מציאות של חוסר ודאות וחוסר בהירות משפטית עלולה לגרום לאובדן הביטחון המשפטי של הפרט". השאלה האם מדובר בגזירת גורל? בחזקת "יהיה מה שיהיה", מדובר בסכסוכים מרים וקשים ו"אין מה לעשות"? או, שמא המערכת המשפטית יכולה להקל ולסייע על המתגרשים "הטריים" אשר פוקדים את שעריה? אם תשמע דעתי, התשובה נוטה בבירור לטובת האפשרות האחרונה, ומערכת המשפט יכולה, צריכה (ולעניות דעתי) חייבת, לסייע למתגרשים, שזה עתה פקדו את שעריו של בית המשפט. נראה שניתן להגיע להסכמה, כי ילדים הם "הבטן הרכה" של כל הורה מתגרש.

כאשר המתגרש הטרי נמצא באי-וודאות כה גדולה, וכל חייו נכנסים למערבולת, ברגע קשה ומטלטל זה, כאשר המערכת המשפטית מודיעה לאותו מתגרש שהוא צריך להילחם על האפשרות לראות את ילדיו: אז העצימות של העימות מרקיעה אל-על, והיכולת להגיע להסכמות ופשרות, פוחתת.

ברי כי הקשר עם שני ההורים, חשוב ביותר בעבור ילדים קטינים: "הקשר של הילד עם כל אחד מהוריו הוא מרכיב משמעותי וחיוני להתפתחותו התקינה. המחקרים [...] אשר הוצגו בהרחבה בפני הוועדה, הראו כי התפתחותם של ילדים שהיו להם קשרים עם שני הוריהם תקינה באופן משמעותי יותר מזו של ילדים שהיה להם קשר רק עם הורה אחד [...] חשיבות הקשר היא בכך, שהילד נחשף באופן ישיר וקרוב לשתי דמויות של הורים, דבר המשפר את התפתחות אישיותו". ברי כי כמו שהקטין המצוי זקוק לקשר עם שני הוריו, הוריו של הקטין זקוקים לקשר עם הקטין: "אף לעניין הקשר בין הורה לילדו, שכן קשר זה הוא דבר כה בסיסי ומובן מאליו ומצוי ברובד נפשי כה עמוק, שלא יכול להיות ספק בכך שהורה אשר קשר זה נמנע ממנו, סובל נזק רגשי".

כאשר פורץ סכסוך גירושין בין בני זוג, הורים לילדים קטינים, ברור שסוגיית הילדים, בלב ליבו של הסכסוך. הסלמה בהקשר לילדים, תוביל במקרים רבים, להגבהת גובה הלהבות, בכל שאר המחלוקות בין ההורים. הקלה וודאות משפטית, בסוגיית הילדים, יכולה להקל על ההורים, ואף להקטין את הלהבות ולמנוע הסלמה בסוגיות אחרות. ברגע הראשון של הסכסוך, האישה היא היעד המועדף לשהות של הקטינים (חזקת הגיל הרך), כאשר האיש נאלץ (לפעמים חודשים ולפעמים שנים), להיאבק על זמני שהות עם הקטינים. הנדון רלוונטי, ברגע פרוץ הסכסוך, ועד להגשת תסקיר על ידי מחלקת הרווחה, ובמקרים רבים, גם לאחר הגשת תסקיר (ואף תסקירים ב"רבים") על ידי מחלקת הרווחה.

כבוד השופטת יהודית שבח, הטיבה לתאר את הדינמיקה על רקע זמני השהות עם הקטינים, כפי שהיא כיום: "ההנחה שבמקרים בהם הוחלט על משמורת משותפת הקשר בין ההורים הינו טוב, וכי אלו לא ינהלו ביניהם התחשבנות מעין זו – הינה מקסם שווא, שכן הורים כאלה לא מגיעים מלכתחילה לבית המשפט. תיק שבו נפסקה משמורת משותפת תחילתו בדרך כלל במאבק משפטי בין ההורים על הסדרי הראיה והמשמורת, עת המשמורת המשותפת נכפית על האם".

הסיבה להעדפה החברתית של אישה על איש, כיעד הטבעי למגורי הקטינים, אינה מושא מאמר זה. טענתי שהתנהלות זו, ובה, האישה מקבלת זמן ניכר הרבה יותר עם הקטינים בעת פרוץ המשבר הזוגי, פוגעת בשני הצדדים. האיש נפגע, שכן הוא מעוניין בעוד זמן עם ילדיו, והוא צריך "להילחם" על כל הרחבה של זמני השהות. האישה, במקרים רבים, נכנסת לפוזיציה משפטית, ובה היא מוצאת את עצמה במאבק כנגד רצונו של האיש בהרחבת זמני השהות. האם תרחיש זה מתרחש אצל 80% מהזוגות המתגרשים, או "רק" ב- 30% מהמקרים, כנראה שאיש אינו יודע.

עמדתי  היא, כי חזקת הגיל הרך והעדפה מגדרית של האישה כיעד הראשוני למגורי הקטינים וזמני שהות, פוגעת באיש, פוגעת בקטינים וגם פוגעת באישה. האבות ברוב המקרים מקבלים הרחבה של זמני שהות, בפעימות קטנות לאורך ההליך. ברוב המקרים, האישה מקבלת בעת פרוץ סכסוך הגירושין, זמני שהות זמניים ניכרים, אשר ישתנו בעתיד. אבל, גם מבחינת האישה, נגרם לה עוול. המערכת המשפטית מעניקה לאישה זמני שהות מורחבים, כאשר המגמה היא לנגוס בזמני שהות אלה עם התמשכות ההליך המשפטי. לרוב, אין באמת גורם שמבהיר לאישה מראש, שזאת הדינמיקה שהמערכת המשפטית גוררת אותה אליה, והאישה המתוסכלת, יוצאת למאבק להילחם על מה שמבחינתה "שלה", תוך כדי שהאיש יוצא להילחם על זכויותיו.

המערכת המשפטית, בחסות חזקת הגיל הרך והעדפות מגדריות, סוללת את שני הצדדים לעימות קשה וסיזיפי, שברוב המקרים, יסב לשני הצדדים נזק, וכן נזק לקטינים. בתווך העימות המשפטי מייצר הוצאות כספיות ועלויות עצומות. האישה נושאת בנטל גידול הילדים לעיתים במלואו, ולכן במקרים רבים יש פגיעה בקריירה שלה. ההוצאות המשפטיות לעורכי דין ניכרות ביותר, העסק המשפחתי נפגע ונכנס לקיפאון, קשה להשכיר נכסים משותפים, והפגיעה הרגשית והכלכלית, ניכרת.

האם יש דרך אחרת? האם נגזר עלינו להעלות "בכוונה" את הזוגות המתגרשים לנתיב של עימות ייצרי? האם חובה לסלול את דרכם של הצדדים לעימות ארוך וקשה? התשובה לעניות דעתי שלילית. המבחן הינו, האם המערכת המשפטית, תוכל לשנות את המצב, את אותו "מקסם שווא", כדבריה של השופטת שבח אשר הצגתי לעיל. בבע"מ 919-15 פלוני נ' פלונית, שבעת שופטי העליון, שזרו את המונח "שוויון" כ- 170 פעמים בדברי שבעת השופטים. בעמש (ת"א) 13008-02-21‏ א' ק' נ' מ' ע' ק'‏, הכיר בית המשפט בקושי המשפטי שתיארתי לעיל, תוך שהביע תקווה, שניתן יהיה לשנות את המגמה ההרסנית בין ההורים המתגרשים, תוך סיום בשימוש במונח משמורת: "שיח משפטי ברוח זו, כך יש לקוות, יביא ל'הרגעת רוחות המלחמה' על המשמורת גם בהקשר של חזקת הגיל הרך".

המערכת המשפטית לעניות דעתי, רחוקה מאוד מיישום בשטח של שוויון בין ההורים בזמני השהות, אבל, באותה מידה, קרובה מאוד לכך, ולו בממד התאורטי/מושגי. יש פער ניכר בין מה שקורה "בשטח", לבין המעמד התיאורטי/אקדמי. נדרשת עוד "דחיפה" קטנה. דחיפה שיכולה לסייע ולהביא מזור, בכל רחבי הארץ, הן להורים, הן לקטינים והן למחלקות הרווחה והשופטים, שאינם עומדים בעומס.

שינוי פוזיציה, והענקת זמני שהות שווים (משמורת משותפת בלשון העבר), כעמדת מוצא מרגע שפרץ סכסוך משפטי בין הורים, בגין ילדים אשר סיימו הנקת אם, תעשה נפלאות. לעניות דעתי, הנדון אינו מהווה הטבה/הקלה "רק" בעבור גברים, ובאותה מידה, מהווה סיוע ומזור לטובת נשים. הנשים יכולות להתפנות לקריירה, לקבל סיוע מהאיש בגידול הילדים, חלף כניסה למעגל הרסני של מלחמה משפטית, כאשר ברוב המקרים, האיש בלאו הכי יקבל הרחבות משמעותיות של זמני השהות לאורך זמן, ואף במקרים רבים יקבל זמני שהות שוויוניים.

שעה שזו המגמה המשפטית הכללית (זמני שהות שווים), למה להגיע למצב משפטי זה, אחרי שההורים נלחמו בבית המשפט מספר שנים? היישום הוא כמובן לא פשוט, והוא תלוי נסיבות כל מקרה ומקרה. אך באותם מקרים, שבהם אין אינדיקציה ליושב בדין, כי יש ראיות מוצקות כי מי מההורים אינו כשיר לטפל בקטינים, העמדה הראשונית ראוי שתהא זמני שהות שוויוניים למתגרשים הטריים. באופן זה, אנו נעניק מזור למתגרשים רבים, הן לאיש והן לאישה. שני הצדדים, לא יצטרכו להיכנס למסלול ההרסני של מלחמה על הקטינים.

ביטול "הלוחמה" או מיתון עצימות הסכסוך, על רקע הקטינים, עם פרוץ המשבר, יכול לסייע מאוד להקטין את עוצמת הלהבות בשאר רזי המחלוקת. כך יהיה לסייע להורים המתגרשים, להגיע להסכמות גם בנושאים אחרים, שעה שהם אינם נלחמים על הקטינים, ועוצמת הסכסוך פחתה.

אני באמת ובתמים, לא מאמין שמדובר ברעיון/מתווה שיכול להוות פגיעה בנשים. יישום זהיר ונכון, יעזור לנשים וגברים כאחד. אם המגמה הייתה לאפשר לנשים זמני שהות עודפים עם הילדים באופן ניכר, אז אולי העמדה שאני מציג, הייתה יכולה להיחשב כפגיעה בנשים. אבל זה לא המצב וזו לא המגמה. המערכת המשפטית חותרת לשוויון כמה שניתן בין הצדדים בזמני השהות.

כאשר זה המצב, אני מציע לקצר את הדרך ולהגיע לשוויון זה מהר יותר, ובתוך כך, למנוע או למתן, מלחמה הרסנית בדרך לאותו שוויון. המתווה אותו אני מציע, ישים כל אימת שאין אינדיקציה לשופט היושב בדין, כי יש בעיה עם ההורות של מי מהצדדים. במקרים כאלה, המתווה אינו ישים, ויש להשתמש בכלים השיפוטיים המתאימים, בשביל להקצות את זמני השהות. אך, בחלק ניכר מאוד של המקרים, יישום המתווה אשר הצעתי, ייתן מזור אמיתי למשפחות כה רבות בישראל.

רון פיין, משרד עורך דין>>> 

(בשיתוף CofaceBdi)