בין החזית עם חמאס בעזה לבין הזירה הצפונית מול נסראללה, ישראל נמנעת בינתיים מלטפל באיום שלישי – אסטרטגי – שמסכן את חופש השיט והמסחר שלה עם העולם: המיליציה החות'ית בתימן, שנתפסה עד לא מזמן כקוריוז, מימשה השבוע את הבטחתה – לתקוף גם ספינות זרות שיפליגו סמוך לחופיה, אם מתוכננת להן עצירת ביניים קצרה בארץ. את המחיר שילמה הפעם "סטרינדה", אוניית כימיקלים עם דגל נורבגי, לאחר שנמל אשדוד פרסם באתרו הרשמי כי בדרך חזור מאיטליה, היא מתעתדת לעגון בו בחודש הבא.

מילים אחרות: לא זהות הבעלים בכלי השיט חשובה לכנופיית הטרוריסטים, אלא עצם נשיאת מטען שמיועד לישראל היא ה"פשע" שהופך אותה מטרה מרכזית להפגזות או השתלטות עוינת. לאחר התקרית, משרד התחבורה הנחה את הנמלים לטשטש את פרטי הספינות שצפויות לפקוד את רציפיהם – אלא שיש דרכים אחרות להשיג בקלות את המידע, ולכן הפרשה הזו רק בתחילתה.

עם ובלי מיצר באב אל-מנדב: דרכי הגישה מהמזרח לישראל

אי אפשר עוד להפריז בגודל האיום שמייצרים החות'ים, בשליחות איראן: באמצעות חסימה של מיצר "באב אל-מנדב" שבשליטה תימנית, הם מטילים למעשה מצור ימי על אוניות שמפליגות מהמזרח לישראל – כך שאלה לא תוכלנה להגיע לתעלת סואץ. לכן חברות הספנות נאלצות לשנות את נתיבי השיט כך שיקיפו את יבשת אפריקה כולה, ייכנסו ממערב לגיברלטר ומשם יגיעו לים התיכון – מסלול שמכפיל את משך הקו ל-45 ימים, ומקפיץ בהתאם את עלות ההובלה. זה המקום להזכיר שמניעת גישה לתעלה עמדה בבסיס "מבצע קדש" שיזמו הבריטים והצרפתים עוד ב-1956, כדי להגן על האינטרס הכלכלי של המערב בשמירה על ים פתוח, ולעומת זאת – נכון למועד כתיבת שורות אלה – כיום המדינות הנפגעות מהמצב, ובראשן כמובן ישראל, אינן עושות עדיין שום דבר גלוי. גם ועדת הכלכלה בכנסת, שתכננה לדון בהיבטים המסחריים של הבעיה ביום שני הקרוב, ביטלה לעת עתה את הישיבה.

נכון שלא מדובר באמברגו מלא, כיוון שסחורה מאירופה ומצפון אמריקה עוברת לארץ באין מפריע כל עוד לא מתלקחת גם חזית צפונית. מצד שני, כ-30% מהמוצרים המיובאים לכאן מגיעים מאסיה – ובראשם כלי רכב פופולריים (כמו "טויוטה" ו"יונדאי"), מכשירי חשמל ביתיים ומיני מזונות דוגמת קופסאות שימורים. אם ענקי הספנות ייאלצו לאורך זמן לבצע מעקף כדי להוביל אותם לארץ, ברור שעל כל מכולה הן ישיתו היטל מסע מיוחד – נוסף לפרמיות הביטוח שממילא קפצו עם פרוץ המלחמה. גם עלייה מתונה של 3% בתעריף, תעמיס עוד 10 מיליארד שקלים על הקניות השנתיות של צרכנים בישראל, וזה כנראה האומדן הזהיר ביותר בשוק. זאת ועוד: כל עוד החות'ים יתמידו במדיניותם הסלקטיבית, לתקוף רק מוצרים הקשורים לישראל, ייתכן שחלק מהחברות יוותרו לחלוטין על מטענים כאלה במטרה לשמר עבור כל שאר היעדים את נתיב השיט הקצר והיעיל יותר. חלק מהן כבר פנו השבוע ליבואנים בבקשה לבטל הזמנות שבוצעו, או להעביר אותן להפלגות "קונקשן" ארוכות ויקרות.

ענקיות הספנות מודיעות: ״נדלג על נמלי ישראל״

לכן התפיסה המקובלת, שלפיה אלימות החות'ים מסכנת את העולם כולו ומתמרצת אותו לגבש כוח צבאי אפקטיבי, לא בהכרח מדויקת. בממשל האמריקני אמנם הודיעו בימים האחרונים על הקמת קואליציה בת 38 מדינות להבטחת השיט בים סוף, על בסיס התקדים המוצלח של המאבק בפיראטים לחופי סומליה האפריקנית. אלא ששודדי ים, המחרימים סחורה מכל הבא ליד מתוך רדיפת בצע גרידא, אינם דומים לארגון טרור שמתעניין בהפעלת לחץ ממניעים לאומניים על מדינה ספציפית אחת. בעוד שהאיום הראשון אוניברסלי, כך שלכל צבאות העולם יש אינטרס זהה להשמידו, האיום השני מקומי וממוקד (לעת עתה) בישראל. האם מעבר לסולידריות של ארה"ב, החשובה בפני עצמה, לגוף החדש יישלחו לוחמים ותקציבים מספיקים כדי להשיב מלחמה לתוקפים ב"מיצר הדמעות"? מותר לקוות שכן, אך אסור להישען על תרחיש אופטימי כזה כאמצעי בלעדי לפתרון המשבר. אחרי הכול, כמה קונספציות כבר קרסו כאן בחודשיים האחרונים.

בניגוד לאוניות שהופגזו בקול רעש גדול, קורבן אחר של החות'ים – נמל אילת – נותר שקט לחלוטין, למעשה שומם. נכון לאתמול עגנו בו שתי ספינות בלבד, ואחרות לא צפויות להגיע בשל המעבר במיצר התימני, כך שמוקד תעסוקה חשוב בעיר הדרומית כמעט יצא מכלל תפקוד. לרציפים באילת מגיעות בעיקר אוניות מסוג "גלנוע" המשמשות לייבוא רכב – אחד המוצרים היקרים בישראל – והחשש הוא שמעקף, דרך גיברלטר לנמל אחר, יוסיף למחיר עד אלפי שקלים כבר בשנת המודל הקרובה. אגב, המס על רכב חשמלי צפוי ממילא לזנק עוד שבועיים, מ-20% ל-35%, וזינוק בעלויות ההובלה רק יכביד יותר על נהגים שירכשו אותו. במשק הישראלי, שסבל מאינפלציה חורגת עוד לפני המלחמה, ההתפתחויות הללו עלולות לשחוק את כוח הקנייה מעבר למה שספגנו עד כה.
 

עוד ב-

החות'ים ממשיכים לאיים? זו האזהרה החדשה מהים האדום

לכתבה המלאה

כל זה כמובן לא אומר שאי אפשר להתגבר על הטרור החות'י, אלא שחובה לרכז מאמץ כדי להסיר את האיום על הסחר הימי. שיתוף פעולה בינלאומי נותר כמובן הערוץ העדיף – רצוי בהובלה אמריקנית-בריטית – כשגם לאיחוד האמירויות, שמובילה נפט מאילת לאשקלון באמצעות חברת קצא"א, יש אינטרס עסקי במעבר בטוח דרך באב אל-מנדב. ואולם, לאחר שבועות של תפיסת בעלות על המיצר, יש להביא בחשבון גם תרחיש שהעולם לא מתגייס למשימה במהירות ובדחיפות הדרושה לישראל. האם במצב כזה יש גם תוכנית פעולה עצמאית? האם למקבלי ההחלטות ברור עד כמה ייבוא יעיל של סחורות חיוני למאמץ המלחמתי עצמו? את השתיקה מול המיליציה האיראנית בתימן, שלפי שעה פוגעת קודם כל בישראל, חייבים להביא בהקדם לסיום.