יש יצירות שהטיימינג שבו הן עולות מוסיף להן נדבך נוסף של עניין ואף מעלה את קרנן. בקולנוע זה קורה למכביר בימים אלה וכעת זה קורה גם במחול. "מאנא", מאת נעה ורטהיים, שמבוצעת בידי להקת "ורטיגו", נוצרה במקור בשנת 2009 ותוכננה לעלות כרגיל. אירוע ה-7 באוקטובר הקנו לה ערך מוסף של ממש שכן ונדבך אקטואלי שכן המוטיב המרכזי של המופע הוא דווקא בית .

אולי זו ראיית הבדיעבד, אבל לאורך המופע המרהיב המושג הקיומי הזה מקבל עיסוק והתייחסות ממגוון הגדרות שנשפכות ממנו אשר מסמלות יציבות, הגנה, שייכות ותהום. "מאנא", במקור, הוא מושג מתחום הקבלה שמשמעותו אור והוא גם מהוה כלי קיבל של האומן שמשלב בין המימד הגשמי לרוחני. אקטואלי מתמיד לנוכח העובדה שהמופע עלה בנר חנוכה השמיני.

הבחירה הוויזואלית של ורטהיים היא מינימליסטית ונעימה לעין. כשהרקדנים מפציעים לבמה במה שנדמה כמו בית שחצוי הם מצליחים לייצר תעתוע ונדמים כמו צלליות ברגע אחד וברגע אחר הם כמו כתמי רושאך. הם מצליחים לייצר מגון הבעות שנותנות ביטוי למושג בית מכה וכמה אופנים שונים.

גם בפתיחה שבה מופיע מיצג של בית שרוף שממנו יוצאים הרקדנים החוצה לעולם הגדול. ביטוי נוסף לחיפוש אחר שייכות ואחר "בית" הוא רקע שבו אחת הרקדניות מתהלכת על הבמה אנה אנה שלראשה בלון שחור שמנווט את דרכה ומשמש כמצפן שלה בדרך ליעד הנכסף ומושך אותה והיא משתרכת אחריו כשהיא נוטעה על הקרקע. הניגודיות הזו מעניינת ונותנת ביטוי עמוק לחיפוש אחר משמעות ושייכות ואחר תחושת היציבות.

מדהים לראות שבכל מיצג אחר ניתנת משמעות אחרת למושג בית , החיפוש אחריו ובעיקר
המשמעויות שהוא מסמל. הצבעים האפלים והצנועים של המופע שלפרקים משברות אימים ולעיתים תחושה של רוגע, לחלוטין נותנים לו פרשנות עכשווית לתחושה שישראלים רבות ורבים שותפים לה שביתם, מבצרם הופקע מהם באחת ורבים מהם מחפשים את השייכות למקום הזה מחדש. הן המובן המעשי והן במובן המטאפורי. מדהים לראות איך יצירה שנכתבה לפני כ-14 שנה רלוונטית בדרכה בימים אלה ואולי זה גם כוחה העכשווי.

ורטהיים סיפרה שבשנה שבה "מאנא" יצא היא עברה טלטלה עזה זאת לאחר שהעתיקה את מקום מגוריה והרגישה חוסר יציבות ושייכות. כל אלו הולידו אצלה סערת רגשות שמתוכה יצאה ההשראה למופע. השפה הבימתית של ורטהיים נשענת ברובה על דינמיקות וסימביוזה בין הרקדנים שעושים עבודה נהדרת בסנכרון מדויק שבו כולם עוקבים ומשתרכים זה לצד השני ויוצרים שפה אחידה, מתואמת ומרהיבה.

עוד ב-

"להשאיר את העולם מאחור": היה יכול להשאיר חותם, לולא היה מתפזר יותר מדי

לכתבה המלאה

הפורטה של ורטהיים מתבטא ביכולת לתת לפרט את הביטוי הייחודי לו, אך ברגעים שבהן הלהקה רוקדת יחד הם מתעלים פי כמה וכמה מונים. גם במיצג נוסף שבו הם לרגע מתנהגים כפרטים על הבמה ומביעים בה עוצמה ופראיות מהפנטת ומיד לאחר מכן נותנים תצוגת משותפת כדבוקה אחת. הם מצליחים להפנט את הקהל שעוקב אחריהם בהשתאות. בין אן זה במחוות הידיים, הצעדים והמבעים השונים. לרגעים אי אפשר בכלל להסיר את המבט. כל שנותר לחשוב הוא כמה מעניין יהיה לצפות במופע בעוד כ-14 שנה ולגלות איזו משמעות תהיה לו עד אז.