תקשורת ומדיה

"כשהתותחים רועמים - הנשים פורצות": טור דעה מיוחד

כשהתותחים רועמים – הנשים פורצות: הילה קניסטר בר דוד, מנכ״לית חברת שחר און, מועדון הצרכנות שלך, בטור דעה ל-ice

הילה קניסטר בר דוד | 
הילה קניסטר בר דוד (צילום שי קדם)
הילה קניסטר בר דוד מנכ״לית - חברת שחר און, מועדון הצרכנות שלך, העמותה לקידום מקצועי והמעו״ף שלך לגמלאי, כותבת: "אישה בסינר בישול, תסרוקתה מוקפדת ושפתיה משוחות באודם, עומדת ליד החלון בבית מסודר למשעי בו פאי תפוחים נאפה בתנור.
עיניה עצובות, מצפות וצופות אל מעבר למדשאה הקדמית, שביל האופניים והרחוב השומם והנקי בפרבר העירוני, אל עבר המקום ממנו ודאי יגיע אהובה שיחזור מן המלחמה. התמונה ודאי מוכרת לכם ולכן. היא לקוחה מקלישאות שחוקות בסרטים אמריקאיים על מלחמת העולם השנייה, מלחמת קוריאה, ויאטנם או אולי גם מלחמת המפרץ.
אך כאמור, זו קלישאה שהייתה רלוונטית בעיקר לאותם סרטים. במציאות, נשים עשו כברת דרך מאז המלחמה הראשונה שפקדה את העולם המערבי, כשהחזיקו את העורף, החינוך והכלכלה בזמן המלחמות, ואיפשרו למדינתן להמשיך להתקיים בזמן שהחיילים נלחמים בחזית. המציאות, במיוחד בישראל, שונה בתכלית מהקלישאה האמריקאית הישנה.
תמונה שנייה: אישה במכנסיים קצרים ונעלי ספורט, שיערה אסוף בגומייה כי הוא לא קם טוב הבוקר, יוצאת לשביל בקיבוץ המתנמנם. אוזניה מזדקפות כשהיא שומעת את האזעקה בשעה מוקדמת, אותה אזעקה שהיא רגילה לשמוע מדי כמה זמן, אך הפעם האינטואיציה שלה אומרת משהו אחר.
בהחלטה של רגע היא פותחת את הנשקייה של הקיבוץ, מקפיצה את 12 חברי כיתת הכוננות ומציבה אותם בעמדות. תוך דקות הם מזהים מחבלים שמנסים לחדור דרך שערי הקיבוץ ובמהלך 3 שעות מתוחות היא מפקדת ומנהלת אש מול 25 מחבלים, ומצילה את הקיבוץ מטֶבָח. 
תמונה שלישית: אישה מחזיקה ילד ביד אחת ושקיות של קניות ביד השנייה, נכנסת לבית בסוף יום עבודה. באוזן יש לה אוזנייה שבה היא מדברת עם אישה אחרת שמארגנת ערב כיף לעשרות משפחות שעברו לאחרונה להתגורר לא רחוק ממנה.
האישה מניחה את הילד ואת השקיות וניגשת למטבח, יש לה לא מעט דברים להכין. הילד כבר מצא מה לעשות, אבל פתאום נשמע רעש לא ממש מוכר. "רגע, יש אזעקה", היא אומרת בטלפון לחברה שהיא לא פגשה מעולם, "נדבר", נשמע הקול מהצד השני.
הילד לא מבין את הרעש אבל אימא מרימה אותו שוב ורצה איתו לחדר המדרגות. בום. הילד נלחץ. בוכה. בדרך למעלה, אימא מנסה להרגיע אותו, לוקח קצת זמן אבל הוא נרגע. אחרי כמה שעות שנראות כמו רגע, היא מפעילה עשרות ילדים אחרים ממשפחות שהיא לא מכירה, בלי תשלום ובלי יותר מדי הכנה. היא נשארת מאוחר יותר עם ההורים האחרים לדבר קצת, אבל פורשת מוקדם, כי מחר עוד יום כזה.
ההבדל בין התמונה הראשונה לאחרות, היא שהתמונות האחרות היו באמת. ענבל ליברמן, מפקדת כיתת הכוננות של קיבוץ ניר עם, רק בת 25, הייתה בחזית הלחימה של אותה שבת שחורה בה עשרות יישובים ספגו אבדות קשות. כמוה ענבל, כך אלפי לוחמות בגדודי החי"ר, השריון ומשמר הגבול, נלחמות מול הרוע האנושי ושומרות על הסדר והשפיות בעורף.
האימא שנמצאת בחזית שבעורף, דואגת למשפחה שלה, לכלכלה, למפונים ולכך שהמדינה שאנחנו כל כך אוהבים תמשיך לפעול ולהתקיים, ולא תקרוס במהלך המלחמה.  נשים תמיד היו חזקות, אך לא תמיד התאפשר להן להראות את זה. במלחמה הנוכחית הן נוכחות בכל החזיתות ומובילות היכן שיש צורך.
כל אירוע היסטורי בסדר גודל כמו המלחמה שנכפתה עלינו, הוא הזמנות למפנה ולשינוי, וכבר עכשיו אפשר לראות שבמקומות בהם לנשים יש את האפשרות, הן מצליחות לחולל שינוי ולהוביל לניצחון – גם בחזית וגם בעורף.
תגובות לכתבה(0):

נותרו 55 תווים

נותרו 1000 תווים

הוסף תגובה

תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה