דעות
לא בתלונות, אלא בעשייה: נשים משנות מציאות
ענייני מעמד האישה לא נמצאים היום ולא היו מעולם ברומו של סדר היום הממשלתי. כשהמדינה מממשיכה להיגרר מאחור, אנו לוקחות אחריות וקובעות את פני העתיד

לא צריך יום חגיגי בשביל לציין את הדיאלוג שלנו עם המדינה, דיאלוג שמתקיים כל השנה, במעמד צד אחד. כאשר ויצו פותחת סל שירותים לתמיכה בנשות מילואימניקים, תומכת בעסקים קטנים בבעלות נשים, או מייצרת פרויקט חדשני לתמיכה במשפחות שיוצאות ממעגל האלימות – זה שיח שלנו עם המדינה על מה צריך, מה חסר ומה אפשר. יום האישה הוא רגע השיא השנתי בדיון המתמשך הזה, רגע בו גם התקשורת נותנת לנו את הזרקור לשאול "יחסינו לאן" – כשאפילו בתאריך הזה, מתקיים הדיון במעמד צד אחד.
לנו, הנשים, יש יחסים לא מאוזנים עם המדינה. המדינה שקוראת לנו "לביאות", שסומכת עלינו הן כאימהות והן כמי שנושאות באופן כמעט בלעדי במטלות מקצועות "הצווארון הוורוד", שמגדל ומטפח את הדור הבא – היא זו ששוכחת לפעמים שנשים מאושרות, בטוחות וחופשיות הן הערובה לעתיד טוב יותר.
ההתייחסות המערכתית הדלה אל תופעות דוגמת מצוקות נשות מילואימניקים, קשיי אימהות עובדות בזמן המלחמה, או נוכחות מבישה של נשים במעגלי קבלת ההחלטות של המרחב הציבורי – מלמדת רק על דבר אחד ברור: הנושאים הללו נמצאים בתחתית סדר העדיפות הממשלתי. לפי סקר ויצו מעל מחצית מהנשים חוו מאז פרוץ המלחמה הרעה במצבן הנפשי – ללא מענה מערכתי לכך, בעוד רק חצי מנשות מילואימניקים מודעות לזכויותיהן – כשבאופן תמוה אין עדיין קמפיין ממשלתי שיטפל בכך. אלה, אגב, רק דוגמאות מייצגות.
קל לבוא בטענות אל המדינה. היא הרי לא נעלבת, לא מאוימת, לא מגיבה בתוקפנות – למען האמת, היא גם לא ממש עונה. מי שמחפש את המדינה, ימצא אותה תמיד שני צעדים מאחור, מגיבה ונגררת. אחרי הכל, הובלת מהלך גדול, כולל הקמת המדינה עצמה, נעשה על ידי העם, כשהממסד רק הצטרף, ורק כשזה הצליח.
מסמנות את הדרך
המסר הכי חשוב שהמדינה לימדה אותנו לאורך השנים, הוא שאסור להתבסס עליה בפתרון בעיות. את הפתרונות עלינו לספק בעצמנו, ואת החללים איש לא ימלא מלבדנו. אין מקום לתלונות ולדמעות שקופות של קיפוח – עלינו לקחת בעצמנו את האחריות, לסמן את הדרך במודע ובגאווה, ולא בטרוניות ותחושות קיפוח. כשנציע למשרדים ממשלתיים להצטרף – זה לא יהיה כשבידנו חלומות רחוקים, אלא מפעלים קיימים והצלחה מוכחת.
המסר הכי חשוב שהמדינה לימדה אותנו לאורך השנים, הוא שאסור להתבסס עליה בפתרון בעיות. את הפתרונות עלינו לספק בעצמנו, ואת החללים איש לא ימלא מלבדנו. אין מקום לתלונות ולדמעות שקופות של קיפוח – עלינו לקחת בעצמנו את האחריות, לסמן את הדרך במודע ובגאווה, ולא בטרוניות ותחושות קיפוח. כשנציע למשרדים ממשלתיים להצטרף – זה לא יהיה כשבידנו חלומות רחוקים, אלא מפעלים קיימים והצלחה מוכחת.
בין אם מדובר ביוזמות חקיקה, קווי יעוץ מקצועיים, קהילות תמיכה, פרויקטים לשיקום משפחות יוצאות מעגל האלימות, או הקמת מקלטים לנשים נפגעות אלימות – כל יוזמה בתחום קידום נשים מגיעה מהשטח ומבוצעת על ידו, והממשלה רק מחלקת, לפעמים, פרסים ואותות כבוד ליזמים. אני שמחה וגאה שבהקשר זה, ויצו (ביחד עם ארגונים רבים אחרים) היא "השטח", שבמו ידיו מניח את היסודות, והפרס הגדול הוא לא תעודת הוקרה, אלא מפעל חברתי שקם והופך למציאות.
וזה בדיוק המסר שלי ליום האישה 2025: אנו, הנשים, התחזקנו, השתכללנו. עבודה רבה עוד לפנינו, אבל כעת, כשאנו "על זה", שפע המשימות שעל השולחן – כבר נמצאות בטיפול. לא תמצאו אותנו ברשימת המתנה לפגישה עם השר, אלא בפעילויות עצמן שאנחנו הוגות, מקימות ומנהלות. כמו לאורך מאה שנים של יוזמה ועשייה עצמאית, כך גם היום אנו יוצרות מציאות ומשרטטות בידינו את מפת שירותי העתיד. כשיהיו סרטים לגזור – גם המדינה ודאי תהיה שם, אבל את האמת שום דבר לא ישנה: את האחריות שהמדינה לא לוקחת – אנו לוקחות בעצמנו. את ההצלחה כבר נראה על פני הדור הבא.
עוד ב-
*הכותבת, אניטה פרידמן, היא יו"ר תנועת ויצו העולמית.
הכתבות החמות
תגובות לכתבה(0):
תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
חזור לתגובה