בעולם שמתקשה להכיל את קצב האירועים – שיטפונות קיצוניים, גלי חום שוברי שיאים, שריפות ענק, קריסות תשתית – הולך ומתבהר שהשאלה איננה רק מהו האיום הבא, אלא על מה אנחנו בוחרים לבנות את היכולת הלאומית שלנו כדי להתמודד מולו.

לאורך משך שנים קידשנו תשתיות בטון, קירות ים, ניקוז קשיח ותוכניות הנדסיות, כאילו רק כוח הקונסטרוקציה יוכל לעמוד מול כוח הטבע. אבל יש אמת פשוטה שהולכת, חוזרת ומתקבעת במחקר – לפיה הטבע עצמו הוא תשתית, ולעיתים זו התשתית היעילה, הזולה והחכמה ביותר.

דו"ח מקיף שפרסם המשרד של האו"ם לצמצום סיכוני אסון (ה-UNDRR) באשר לפתרונות מבוססי טבע, מציג תפיסה שמשנה את החשיבה התכנונית והממשלתית המסורתית. הוא אינו מציע "פרויקטים ירוקים" ולא קורא לשתילת עצים לשם יופי. הוא מציג מודל תפקודי של מדינה שמבינה שמערכות טבעיות הן חלק מארגז הכלים הלאומי לניהול סיכוני אקלים ואסונות. לפי התפיסה הזו, נחלים משוקמים בולמים הצפות טוב יותר מתעלות בטון; מנגרובים מגנים מפני ציקלונים בעלות זניחה לעומת קירות ים; מערכות קרקע בריאות שומרות על מים וחוסכות השקעות עתידיות עתק; ואילו הצללה טבעית בעיר מצמצמת עלויות בריאות ותחלואה הנובעות מעומסי חום.

כל זה מגובה בנתונים כלכליים שקשה להתווכח איתם. הפאנל הבין ממשלתי למגוון ביולוגי (IPBES) העריך שהידרדרות מערכות טבעיות בעולם גובה מהכלכלה העולמית בין שניים לחמישה טריליון דולרים בשנה. הבנק העולמי מעריך שתשואת ההשקעה בפתרונות מבוססי טבע גבוהה פי ארבעה עד שבעה מהתשואה על תשתיות הנדסיות מסורתיות. זו איננה קריאה לפעילות סביבתית כי אם הערכה כלכלית מבוססת. ולא פחות חשוב –  ציבור ומדינות המחפשים השקעה עם החזר גבוה, קשה למצוא השקעה משתלמת יותר משיקום טבעי שמונע נזקים בהיקפים כה משמעותיים.

הדוגמאות מהעולם מעגנות את העיקרון הזה. בבנגלדש הוכח שמנגרובים מצמצמים עד תשעים אחוז מעלות נזקי ציקלונים. בניו זילנד, פורטוגל וקולומביה הוכיחו שדיסציפלינות של ניהול אגני ניקוז ומערכות חוף טבעיות משנות את עקומת הסיכון האקלימי, ומייצרות מערכת שבה הטבע מחזיר את ההשקעה.

ואז מגיעה השאלה הישראלית. ישראל, מדינה צפופה, חמה, עם חופים נשחקים, יערות פגיעים והידרדרות מהירה בשטחים פתוחים, נמצאת בדיוק בצומת שבו ההיגיון הכלכלי וההיגיון הסביבתי הופכים לאותו דבר. הערכת עלויות האקלים בישראל כבר היום נעה סביב ארבעה לשישה מיליארד שקלים בשנה, ומתבססת על הערכת עלות הצפות, שריפות, שחיקת חופים, עומסי חום, ירידה בפריון ועוד. כל אלה אינם "אירועים נקודתיים" – כי אם אירועים המתרחשים מידי שנה, בתדירות ובעוצמה גבוהים יותר והופכים לנטל פיסקלי משמעותי יותר.

במקביל, השקעה שנתית של כמיליארד עד מיליארד וחצי שקלים בפתרונות מבוססי טבע כדוגמת שיקום נחלים, ניהול משולב של קרקע ומים, הצללה טבעית, שטחים פתוחים עירוניים, יערות הגנה והגנות חוף טבעיות יכולה לצמצם חלק משמעותי מהנזק הזה. זהו החזר השקעה גבוה יותר מרוב מיזמי הפיתוח הלאומיים.

אומדן ההשקעה נמדד על בסיס שילוב של הערכות OECD לערים צפופות, מתודולוגיית ה-UNDRR לתמחור פתרונות מבוססי טבע, נתוני תוכנית ההיערכות הלאומית לאקלים והעלויות בפועל של פרויקטי שיקום וניהול נגר בישראל, כאשר כולם מתכנסים לחלון השקעה של כמיליארד עד מיליארד וחצי שקלים בשנה.

ואז עולה השאלה הבאה: אם התועלת כה ברורה, מדוע מדינות רבות, ובהן ישראל, עדיין מתקשות לאמץ את המהלך? כאן נמצא הכשל העמוק ביותר – הממשל. הטבע מפוזר בין משרדים, רשויות וחוקים, חסר "בעל בית", ולכן אינו נכנס לעומק תכנון התשתיות הלאומי. הדו"ח של ה-UNDRR,  מדגיש שהבעיה איננה ידע או טכנולוגיה, אלא מבנה המוסדות. ללא ממשל משולב, תכנון רב-שכבתי ושיתוף אמיתי של רשויות מקומיות, קהילות וגורמי סביבה, פתרונות מבוססי טבע נשארים בשוליים במקום להיות בליבה.

והליבה הזו נחוצה עכשיו במיוחד. ישראל נמצאת בעשור שבו האירועים האקלימיים הופכים מהשערה רחוקה למציאות מוכחת. עומסי חום גבוהים יותר, הצפות תכופות יותר, שריפות בשטחים פתוחים שאינם מנוהלים, שחיקת חופים שמאיימת על תשתיות, ותלות הולכת וגוברת בתשתיות הנדסיות יקרות שעלות תחזוקתן רק גדלה. במדינה שאיננה יכולה להרשות לעצמה טעויות תכנון, פתרונות מבוססי טבע אינם "פרק סביבתי", הם הדרך המשמעותית שנותרה להפיכת משבר האקלים למשבר מנוהל ולא בלתי נשלט.

וכאן נכנסת ההנהגה. מדיניות אחראית אינה מחכה לנזק כדי לתקן. היא ממזערת את הנזק מראש. היא מבינה שהטבע אינו נטל – אלא נכס. היא לא מגנה על עצים – היא מגנה על כלכלה. היא לא מטפלת בשטחים פתוחים – היא מטפלת בבריאות הציבור, בפריון העבודה, בביטחון התזונתי ובשוויון החברתי. היא מבינה שהטבע הוא מערכת הפעלה של חוסן.

העיקרון פשוט, והוא צריך להישמע בקול ברור. פאסיביות אינה חלופה מקובלת. מדינה שאינה מטמיעה פתרונות מבוססי טבע היום – תשלם יותר, תסבול יותר, ותאבד את היכולת לבנות חוסן ארוך טווח. מדינה שכן תטמיע אותם, תזכה לתשתית יציבה, כלכלה עמידה יותר, וחברה חזקה יותר.

הטבע איננו נושא צדדי. הוא הבסיס שעליו עומדת כל מדיניות. העתיד הכלכלי, סביבתי, חברתי ייכתב על פי האופן שבו נדע לשמר, לנהל ולשקם את המערכות שאנחנו תלויים בהן לחלוטין. זהו לא מאבק סביבתי, זהו מבחן מנהיגותי. וזו המשמרת שלנו.

עוד ב-

כשאמון הופך לתוצר – מדד המרקם האנושי של ישראל

לכתבה המלאה

*הכותב, יאיר אבידן, הוא כלכלן בכיר והמפקח על הבנקים לשעבר. כיום יו"ר הוועדה המייעצת, מרכז אריסון ל-ESG, אוניברסיטת רייכמן.