דעות
כשאמון הופך לתוצר – מדד המרקם האנושי של ישראל
איך אמון, שייכות, שותפות ולכידות חברתית הופכים למנוע צמיחה כלכלי – ולמה מדידתם היא המפתח לעתיד יציב יותר של ישראל?
בעידן שבו נדמה שאנחנו יודעים למדוד הכל: צמיחה רבעונית, אינפלציה, דירוג אשראי, מדד תשומות בנייה ועוד – נותר דבר אחד שאיננו יודעים למדוד באמת והוא ה"מרקם האנושי". זהו אותו מרחב בלתי נראה של אמון, סולידריות, תחושת צדק ושייכות שמחבר בין אנשים למדינה ובין אזרחים זה לזה. הוא לא נמדד בתוצר לנפש, אבל בלעדיו כנראה אין ממש תוצר.
כלכלה חזקה אינה רק סכום הפעולות הכספיות של אזרחיה, אלא התוצאה של יחסי האמון ביניהם. המרקם האנושי הוא התשתית שעליה נשענים שווקים, מוסדות, חדשנות ויכולת לשרוד משברים. הוא הקולקטיב הלא כתוב שבין מדיניות לפעולה, שבין צמיחה לשגשוג.
הבעיה היא שאותו מרקם נעלם ממדדי המאקרו, לא מפני שהוא חסר משמעות, אלא כי הוא קשה למדידה. וכפי שלמדנו ואנו יודעים: כשלא מודדים – לא מנהלים. בעולם הכלכלי-חברתי של השנים האחרונות מתחולל שינוי שקט אך עמוק. מדינות כמו ניו זילנד, קנדה, בריטניה ופינלנד כבר החלו למדוד לא רק את הצמיחה, אלא גם את רווחת האנשים, רמת האמון והלכידות החברתית. ה-OECD והבנק העולמי מפתחים כיום מדדים לרווחה אנושית כוללת ולמרקם החברתי כבסיס למדיניות תקציבית,
ישראל של השנים האחרונות חווה התפוררות איטית במרקם הזה. חלקים שלמים בציבור מרגישים שהם אינם חלק מהשותפות, שהנטל אינו מתחלק בין כולם, שהמדינה רואה בהם נתון אך לא אדם. הפערים אינם רק בהכנסה או בתעסוקה – הפערים הם באמון, בתחושת השתייכות ובשאלה הפשוטה "של מי המדינה הזו".
דווקא משום כך, אולי זה הזמן להוסיף למדדי המאקרו פרמטר חדש שיקרא "מדד מצב האנשים – המרקם החברתי כלכלי של ישראל" ( (State of People – מדד שישקף את מצב האנשים, שיבחן לא רק כמה אנחנו מרוויחים, אלא כמה אנחנו מחוברים.
בעולם הכלכלי נולדה בשנה האחרונה יוזמה חדשה בשם TISFD, ובעברית "הצוות הגלובלי לשילוב אי-שוויון והיבטים חברתיים בדיווחים פיננסיים", המבוססת על רעיון פשוט ומהפכני. אי-שוויון חברתי איננו רק שאלה מוסרית אלא סיכון פיננסי. כפי שסיכוני האקלים הפכו בשנים האחרונות למדד פיננסי מובהק, כך גם פערים חברתיים, חוסר שוויון בהזדמנויות ואובדן אמון במוסדות, הופכים למשתנים כלכליים הניתנים למדידה.
מכאן, ה-TISFD מציע שפה חדשה לניהול סיכונים חברתיים בדומה לניהול סיכוני אקלים. המסגרת הזו מציעה למעשה לחשוב אחרת על הכלכלה: לא רק לשאול כמה המדינה מייצרת, אלא כיצד היא מחלקת, למי היא מחזירה, ואילו השפעות חיוביות או שליליות היא מייצרת על אזרחיה.
גם גישת Beyond ESG של מקינזי נולדה מאותה תובנה. היא קוראת לעבור מהצגה של נתוני קיימות ודו"חות רכים אל הטמעת הערכים עצמם בליבת קבלת ההחלטות. לא די לדווח כמה "חברתי" או "ירוק" הארגון שלך, השאלה היא כיצד השיקולים הללו מעצבים את האסטרטגיה העסקית, את ניהול הסיכונים ואת האמון הציבורי. בעולם זה, הערך נמדד לא רק בכסף אלא גם בהשפעות החיצוניות שפעילות ארגונית או מדינתית מייצרת כדוגמת אמון, לכידות, תחושת צדק או מנגד – ניכור, הדרה, פילוג.
ההיגיון פשוט להסבר ולהבנה. חברה שוויונית ושקופה היא כזו שמייצרת פחות רעש סביבתי וחברתי, פחות אי-ודאות למשקיעים, ופחות סיכון פיננסי. זוהי תפיסה כלכלית לא פחות משהיא ערכית. מחקרי OECD ו-IMF מלמדים כי פערי הכנסה גבוהים מצמצמים את פוטנציאל הצמיחה. צמצום עקבי של אי שוויון בהכנסה ובהזדמנויות עשוי להוסיף לשיעור הצמיחה השנתי לאורך זמן, בעיקר בזכות עלייה בפריון ובאמון הציבורי. בעולם של שווקים תנודתיים, ובמונחי הטווח הארוך, לפעילות זו משמעות רבה.
כשמעבירים את התובנות הללו לישראל, התמונה ברורה. עיקרון השוויון בנטל – הביטחוני, האזרחי והכלכלי איננו רק עניין של צדק חברתי. זהו אחד המשתנים המסבירים והמשמעותיים של החוסן הלאומי. כשהפער בין מי שנושא בעול למי שמרגיש פטור ממנו הולך ומעמיק, נוצרת עלות חיצונית כלכלית וחברתית שמחלחלת לכל שכבה במשק. היא מתבטאת בפריון נמוך, בעומס מיסוי לא שוויוני, באובדן אמון ציבורי ובהיחלשות הנכונות להקריב למען הכלל.
מדינה שבה השוויון בנטל לא נתפס כענישה אלא כזכות, שבה השירות הצבאי, האזרחי והקהילתי מתורגמים להזדמנות תעסוקתית ולשותפות כלכלית, היא מדינה שמייצרת תשואה עודפת על החברה. לא רק צבא חזק יותר, אלא גם משק בריא ויציב יותר.
המודלים החדשים מלמדים שאפשר ואפילו צריך אגב האתגר לתמחר את השוויון. לחשב את עלות ההדרה החברתית כמו שמחשבים עלות פליטות פחמן. למדוד את תרומת ההון האנושי לתוצר כמו שמודדים השקעה בתשתיות. להפוך את תחושת האמון למדד כלכלי לכל דבר. מדינה שמצליחה להעלות את רמת האמון החברתי שלה בעקביות ולאורך זמן תהנה בטווח הבינוני והארוך בביטחון השקעות גבוה יותר, בצמיחה ריאלית נוספת מירידה בעלויות גבייה.
אמון הוא הון, לא הוצאה. ישראל יכולה לבחור להפוך את הדיון בשוויון בנטל ממאבק זהותי למנוע צמיחה. השקעה בתעסוקה שוויונית, בהכשרות מקצועיות, בשירות אזרחי רחב ובצמצום פערים בפריפריה. לפי הערכות OECD ,IMF ובנק ישראל, צמצום פערי ההשתתפות בעבודה והגדלת ההון האנושי באוכלוסיות שאינן מנצלות את מלוא הפוטנציאל שלהן יכולים להוסיף למשק הישראלי כ-25–30 מיליארד שקלים בשנה לאורך העשור הקרוב, המהווים תוספת של כ-1.5 נקודות אחוז לצמיחה הפוטנציאלית, הנובעת מפריון גבוה יותר, תעסוקה רחבה יותר ואמון חברתי משופר. במקביל, ניתן לחסוך עוד עשרות מיליארדים בעלויות עקיפות של רווחה, בריאות, אובדן פריון ופשיעה.
מעבר לנתונים ומספרים, מדובר בשאלה של חוסן. מדינה שבה אזרחיה חשים שותפות אמיתית בנטל איננה נדרשת לקנות אמון, אלא נהנית ממנו. החידוש שבגישות הללו הוא שהן משחררות את השוויון ממקומו המסורתי בעולם הרווחה, וממקמות אותו בלב השיח הכלכלי פיננסי. זה כבר לא "מותרות חברתיות" אלא אסטרטגיית ניהול סיכונים, כלי מקרו-כלכלי ואמצעי לשימור האיתנות של המשק.
ככל שנקבל ונטמיע זאת כעיקרון יסוד, נזכה לא רק בדירוג אשראי טוב יותר, אלא בעתיד שיש בו יותר אמון, יותר שייכות ויותר יציבות. ויפה שעה אחת קודם.
עוד ב-
*הכותב, יאיר אבידן, הוא כלכלן בכיר והמפקח על הבנקים לשעבר. כיום עמית בכיר למחקר, המכון למדיניות ואסטרטגיה IPS אוניברסיטת רייכמן.
הכתבות החמות
תגובות לכתבה(1):
תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
חזור לתגובה
-
1.אמון דרך לבריאות וחוסןאורי 11/2025/28הגב לתגובה זו0 0אמון הוא מונח מורכב שרבים הדברים שאינם נראים ונהפכים להיות פרסונליים, אמון הוא לא רק מונח מופשט או ערך מוסרי, אלא תוצר חיוני שמאחד סביבו אינספור היבטים בחיי הפרט והחברה. בין אם מדובר בשותפות לבניית כלכלה חזקה, בביטחון פנימי, בחוסן לאומי או בחוסן משפחתי, האמון נותן תחושת ביטחון ורוגע הנחוצה לתפקוד תקין ומאוזן. אמון רב עוזר לנקות לחצים נפשיים, עצבים וכעסים, ומאפשר הסתכלות נקייה, ברורה וממוקדת יותר על המציאות. מצד שני, העדר אמון ומערכת שיח נמוכה יוצרים אלימות, חוסר שקט פנימי וכאוס חברתי שנובעים מחוסר חינוך ותחושת נחיתות כלכלית, מה שמוביל לסטגנציה במטרות האישיות והחברתיות. אנו חייבים לבנות את האמון הכלכלי והחברתי, שהוא הבסיס להסתכלות חיובית לעתיד ולניהול נכון של משאבים ותהליכים. אמון כלכלי מאפשר יציבות, יעילות וצמיחה אמיתית שמביאה לתוצאות מיטביות, לאנשים רגועים ומסופקים יותר, ולא לאלימות ולחוסר יציבות. ככל שנבין ונטמיע את חשיבות האמון וניתוח ערכו הכלכלי, כך נהיה מסוגלים להעביר שיח בריא ומעורר תנועה לעבר השגת מטרות משמעותיות, שמונעות מחסומים ומחבלים בדרך ההתפתחות האישית והכלכלית.סגור



