בימים בהם מדינת ישראל נמצאת במלחמה, כולנו מתכנסות ומתכנסים בבתים. אלא שעבור צעירות וצעירים רבים הבית איננו מרחב מוגן, כי אם זירה של סכנה. בזמן שהעורף הישראלי מתמודד עם אזעקות וחרדה מתמשכת, יש מי שעבורם גם השגרה לא הייתה בטוחה מעולם – וכעת מצב החירום רק מעמיק את הפגיעות.

צעירות וצעירים במצבי סיכון חיים בין שתי חזיתות. הם חשופים לסכנות הרחוב, ועלולים להיות טרף קל למי שמבקשים לנצל, לשדל ולדחוק אותם אל מעגל הזנות. מי שכבר חוו ניצול מיני נמצאים בתקופה זו בנקודה שברירית במיוחד. הבדידות גוברת, תחושת הנטישה מתעצמת, ובתוך הוואקום הזה קל יותר לפוגעים להציע "מרחב מוגן", אוזן קשבת וארוחה חמה בתמורה לשימוש בגוף.

גם ההנחיה הבסיסית לרדת למקלט בזמן אזעקה איננה מובנת מאליה עבורם. למי שמתמודדות ומתמודדים עם פוסט טראומה, כל אזעקה מחזירה את הגוף והנפש למצב הישרדותי. הלילות שמורכבים גם כך בימי שגרה, הופכים במציאות של חירום מתמשך לבלתי נסבלים. עבורם, זו לא הפרה של שגרה בטוחה, אלא החרפה של מציאות קשה ממילא.

הנתונים מלמדים כי בעשור האחרון אוכלוסיית הצעירים והצעירות במצבי סיכון גדלה פי 7.5. בשנתיים וחצי של מלחמה קשה, המעגל רק התרחב וההגדרה הורחבה. המשמעות: בני נוער וצעירים שעד לפני שנתיים לא היו נכנסים להגדרה, נמצאים היום במציאות לא מטיבה ולעיתים אף פוגענית ומסוכנת עבורם.

על אף המצב, התקציבים לא גדלו. המערכת ממשיכה לפעול בכלים של אתמול מול המציאות של היום. זו אינה גזירת גורל, זו תוצאה של סדרי עדיפויות. מצבי חירום חוזרים ונשנים מחייבים תפיסה ממשלתית אחרת: לא טיפול נקודתי, אלא נוהל חירום אחיד וברור לכלל משרדי הממשלה. נדרש תגבור מיידי של כוח האדם במסגרות, פתיחה מלאה ותגבור של המסגרות הקהילתיות. הרחבת הסיוע הכלכלי בשכר דירה, בתווי מזון ובהסרת חסמים לקבלת סל שיקום, הכולל גם מענה נפשי. עבור צעירים וצעירות חסרי עורף משפחתי, מרחב מוגן אינו מסתכם במקלטים – בשבילם הוא מרחב אנושי יציב, רציף ומותאם.

המערכה הנוכחית לא הגיעה משום מקום. היא הייתה ידועה ומדוברת זמן רב מראש, ומדינת ישראל נערכה אליה במישור הביטחוני ברצינות רבה – אלא שביטחון בישראל עדיין מזוהה כמעט באופן בלעדי עם פעולות צבאיות ומיגון פיזי. ביטחון אישי ונפשי, ובפרט של מי שחיים בשוליים החברתיים, אינו חלק אינטגרלי מתפיסת הביטחון הלאומית.

חוסן איננו נבנה רק בגבולות המדינה, אלא גם בתוכה. עוצמתה של חברה נמדדת ביכולתה להגן על החוליה החלשה ביותר בה. כאשר צעירים וצעירות במצבי סיכון נותרים ללא מעטפת יציבה דווקא בעת חירום מתמשך, לא מדובר בכשל נקודתי אלא בפער תפיסתי. הפתרונות אינם בגדר תיאוריה. אנשי המקצוע בשטח מצביעים עליהם כבר שנים. נדרש סדר עדיפויות חדש, ששם את הביטחון האנושי כחלק בלתי נפרד מביטחון המדינה.

אחריותה של הממשלה אינה מתמצה בכיבוי שריפות. היא נבחנת ביכולתה לראות את מי שאינם במרכז התמונה. צעירים וצעירות במצבי סיכון אינם שורה בתקציב ואינם הערת שוליים במדיניות. הם אזרחים ואזרחיות שזכאים להגנה, לביטחון ולסיכוי אמיתי לעתיד. בעת הזו, יותר מתמיד, תפקידה של המדינה הוא להיות העורף של מי שאין להם עורף.

עוד ב-

חופשה ללא תשלום: כלי לזמן חירום או אלתור קבוע?

לכתבה המלאה

*הכותבת, עדי עזוז, היא חברת כנסת מטעם יש עתיד.