במסגרת טור שפורסם באתר ice בשבוע שעבר טענתי כי קיימות בעולם של אי-ודאות איננה "שכבת צבע ירוקה", דו"ח תקופתי או תגובה נקודתית ללחץ ציבורי. קיימות היא היכולת של ארגון, משק או מדינה לייצר ערך לאורך זמן, תוך ניהול סיכונים והזדמנויות סביבתיים, חברתיים וממשליים. קיימות אינה עוסקת רק בהתאמה למציאות משתנה, אלא בלידה מחדש של מודל הערך, של תפיסת החוסן ושל האופן שבו הנהלות, דירקטוריונים ומקבלי החלטות מבינים את אחריותם כלפי העתיד.

אבל השאלה החשובה, ואולי הקשה יותר, היא איך עושים זאת בפועל – כיצד הופכים מבט ארוך טווח ממסר נאה למצפן מחייב? כיצד מונעים מצב שבו כולם מדברים על קיימות, חוסן ואחריות בין-דורית, אך בפועל ממשיכים לקבל החלטות לפי הדו"ח הרבעוני, מחיר המניה או מחזור הבחירות הקרוב? כאן נכנסים לתמונה שלושה כוחות משלימים: רגולציה, משקיעים ומנגנוני ממשל פנימיים. אף אחד מהם אינו מספיק לבדו, אך יחד הם יכולים לשנות את מערכת התמריצים.

הנקודה הראשונה היא תגמול. כל עוד מנהלים מתוגמלים בעיקר על רווח שנתי, צמיחה מיידית או תשואה קצרת טווח, אין להתפלא שהארגון מתקשה לחשוב עשור קדימה. לכן, אחד הכלים החשובים ביותר הוא עיצוב מנגנוני תגמול ארוכי טווח: מניות חסומות, תקופות הבשלה של שלוש עד חמש שנים, סעיפי השבה במקרה של נטילת סיכונים עודפת, ושילוב מדדי חוסן, הון אנושי, לקוחות, סיכוני אקלים ואיכות ממשל תאגידי. עקרונות ה-OECD בנושא מדגישים במפורש את הצורך ליישר את תגמול ההנהלה והדירקטוריון עם האינטרסים ארוכי הטווח של החברה ובעלי מניותיה.  

הנקודה השנייה היא אחריות הדירקטוריון. הדירקטוריון תפקידו, בין היתר, לבחון האם המודל העסקי של החברה בר קיימה תחת תרחישים משתנים כדוגמת שינויי אקלים, שיבושי שרשרת אספקה, מחסור בהון אנושי, סיכונים גאו-פוליטיים, שינויי רגולציה ואובדן אמון ציבורי. חלק ממסגרות הדיווח של ה-ISSB (המועצה הבינלאומית לתקני קיימות), מבקשות מחברות לדווח על ממשל, אסטרטגיה, ניהול סיכונים, מדדים ויעדים ביחס לסיכוני קיימות ואקלים. כלומר, השאלה אינה רק "מה עשינו", אלא "כיצד אנו מנוהלים מול העתיד".  

הנקודה השלישית היא גילוי ושקיפות. רגולציה אינה יכולה להחליף מנהיגות, אך היא יכולה לכפות תהליכים וגישה רצינית. כאשר חברה נדרשת לדווח כיצד סיכוני אקלים משפיעים על תזרימי מזומנים, עלות הון, נכסים, שרשרת ערך ומודל עסקי – היא נאלצת להפוך את הקיימות משפה כללית לשאלה פיננסית וניהולית. דירקטיבת דיווח הקיימות התאגידי של האיחוד האירופי (CSRD), הרחיבה את חובת הדיווח, לרבות עקרון המהותיות הכפולה (Double Materiality), קרי לא רק כיצד העולם משפיע על החברה, אלא גם כיצד החברה משפיעה על העולם.  

לצד זאת, יש לזכור שגם בעולם קיימת נסיגה מסוימת, התנגדות ועייפות רגולטורית. באירופה, למשל, נרשמו מהלכים לצמצום והקלה בחלק מחובות הקיימות והדיווח, בין היתר בעקבות לחץ עסקי ופוליטי. דווקא משום כך, הלקח אינו שצריך לוותר על קיימות, אלא שצריך לעצב רגולציה חכמה, מדורגת, פרופורציונלית וממוקדת ערך – רגולציה שאינה הופכת לנטל טכני, אלא מייצרת שפה ניהולית טובה יותר אגב יצירת ערך כלכלי לאורך זמן.  
ההיבט הרביעי מגיע מהמשקיעים. משקיעים מוסדיים, קרנות פנסיה וגופי מימון להם השפעה מהותית על הכוונת ההון, מבינים יותר ויותר כי סיכוני קיימות אינם "רכים". הם מתורגמים לאשראי, ביטוח, מוניטין, תביעות, רגולציה, גישה לשווקים ועלות הון. משקיעים אלה להם אופק טבעי ארוך טווח, אינם אמורים לשאול ולהידרש רק לרווח בשנה הקרובה, אלא גם ליכולות החברה לפעול גם בעולם של פחמן יקר יותר, רגולציה הדוקה יותר, עובדים תובעניים יותר ולקוחות מודעים יותר – ומכאן, לבחון השלכות והשפעות ארוכות טווח.

אבל המבחן העמוק ביותר הוא משילותי ומנהיגותי. גם בתאגיד וגם במדינה קל לבחור בטווח הקצר. קל לדחות השקעה בתשתיות, בהון אנושי, במערכות מידע, בהיערכות אקלימית או באמון הציבור. קל להציג הישג מיידי ולהשאיר לאחרים את עלות השחיקה. אך זה בדיוק ההבדל בין ניהול חשבונאי של ההווה לבין מנהיגות של עתיד.

לכן, המענה היישומי נכון וצריך לכלול חמישה רכיבים פשוטים וברורים: אסטרטגיה ארוכת טווח שאינה נפרדת מהאסטרטגיה העסקית; דירקטוריון שמקיים דיון תקופתי בתרחישים ובחוסן; תגמול הנהלה שמחובר לביצועים רב-שנתיים ולא רק לשנה הקרובה; גילוי אמין, שמחבר קיימות לשפה פיננסית; ומשקיעים ובעלי עניין שמצביעים, שואלים ולוחצים לא רק על תשואה מיידית אלא על איכות הערך שנבנה.

בסופו של דבר, רגולציה ומשקיעים יכולים לדחוף, למדוד, לחשוף ולתמרץ. הם יכולים לצמצם את ההטיה לטווח הקצר – אך הם אינם יכולים להחליף מצפן. חוסן נבנה כאשר הנהלה, דירקטוריון ומדינה מבינים כי העתיד אינו סעיף נספח, אלא הנכס המרכזי שעליו הם מופקדים.

קיימות, אם כן, אינה רק שאלה סביבתית. היא שאלה של משילות. היא שאלה של אחריות. והיא בעיקר שאלה של מנהיגות: האם אנו יודעים לקבל היום החלטות שגם הדור הבא יוכל להנות מהן ולהישען עליהן. ובהקשר הזה חשוב לזכור את הכתוב: "אבות אכלו בסר ושיני בנים תקהינה" (יחזקאל, פרק י"ח; ירמיהו, פרק ל"א).

עוד ב-

הצפון לא מבקש חמלה – הוא דורש מדינה שמקיימת הבטחות

לכתבה המלאה

*הכותב, יאיר אבידן, הוא כלכלן בכיר והמפקח על הבנקים לשעבר. כיום יו"ר הוועדה המייעצת, מרכז אריסון ל-ESG; עמית מחקר בכיר, המכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS), אוניברסיטת רייכמן.