דעות

התיישבות יהודית בעזה: כך מחזקים את ביטחון ישראל

אפשר לחלוק על מדיניות, אך קשה להתווכח עם לקח היסטורי: בכל מקום שבו התקיימה נוכחות יהודית משמעותית, למדינת ישראל הייתה יכולת טובה יותר לשלוט במרחב ולהן על עצמה. המלחמה בעזה חייבת להסתיים לא רק בהכרעת חמאס, אלא גם בעיצוב מציאות ביטחונית-אסטרטגית חדשה

ח"כ משה סולומון | 4/8/2026 9:51 עקבו אחרינו בגוגל

משה סולומון (צילום גדעון אגזה באדיבות לשכת חבר הכנסת סולומון)

בכל פעם שישראל ניצבת בפני מבחן ביטחוני, צפה ועולה השאלה כיצד ניתן להבטיח שמתקפת הטרור הבאה לא תתרחש. יש מי שמחפשים את התשובה בעוד מערכות נשק, בעוד גדרות ובעוד אמצעים טכנולוגיים – אף שכל אלה ללא ספק חשובים והכרחיים, ההיסטוריה של מדינת ישראל מלמדת שיש מרכיב נוסף, עמוק ומשמעותי לא פחות: ההתיישבות.

ההתיישבות היהודית בארץ ישראל מעולם לא הייתה רק פרויקט של בנייה. מראשית הציונות היא נתפסה כחלק בלתי נפרד מהביטחון הלאומי. החלוצים שעלו לקרקע לא הקימו רק בתים ושדות, אלא יצרו עובדות בשטח, ביססו ריבונות וחיזקו את יכולתה של המדינה להגן על עצמה. לא במקרה נאמר במשך שנים כי "במקום שבו עוברת המחרשה, שם יעבור גם הגבול". המשפט הזה לא ביטא רק חזון ציוני, אלא תפיסה ביטחונית שהוכיחה את עצמה שוב ושוב במבחן המציאות.

לאורך השנים ראינו שכאשר יש התיישבות, המדינה משקיעה יותר בתשתיות, בכבישים, באמצעי ביטחון, בכוחות צבא ובמערכות הגנה. יישובים אינם רק נקודות על המפה. הם יוצרים נוכחות רציפה של המדינה, מחייבים שליטה אפקטיבית בשטח ומקשים על אויבינו להפוך אזורים שלמים לבסיסי טרור.

ה-7 באוקטובר היה אחד הימים הקשים בתולדות מדינת ישראל. מעבר לזוועות ולכאב העצום, הוא חייב אותנו לשאול שאלות קשות על תפיסת הביטחון שלנו. התברר שגם צבא חזק, טכנולוגיה מתקדמת ומערכות התרעה אינן מספיקות כאשר האויב מצליח לבנות במשך שנים תשתיות טרור כמעט ללא הפרעה.

דווקא מתוך הכאב הזה אסור לנו להסתפק רק בשיקום ההרתעה הצבאית. עלינו לחשוב גם על עיצוב המציאות האסטרטגית לשנים הבאות. ניצחון אמיתי אינו נמדד רק במספר המחבלים שחוסלו או במנהרות שנהרסו. ניצחון אמיתי נמדד בכך שהאויב יבין כי המלחמה שפתח לא קידמה את מטרותיו אלא הרחיקה אותן.

לאורך ההיסטוריה, מלחמות הסתיימו פעמים רבות גם בשינויים טריטוריאליים. זה היה חלק מהמחיר ששילם הצד שבחר בתוקפנות. בעולם שבו ארגוני טרור מאמינים שניתן לרצוח אזרחים, לחטוף ילדים ולחזור לשגרה כאילו דבר לא קרה – מדינת ישראל חייבת לשדר מסר חד וברור: למעשים כאלה יש מחיר כבד.

לכן, בעיניי, אחת המשמעויות החשובות של הניצחון צריכה להיות חיזוק האחיזה הישראלית בקרקע באמצעות התיישבות יהודית. אין מדובר רק במהלך אידאולוגי, אלא במהלך בעל משמעות ביטחונית עמוקה. כאשר מדינת ישראל מחזקת את נוכחותה בשטח, היא מבהירה שהטרור אינו משתלם – ושמי שמנסה לערער את קיומנו, ימצא מולו מדינה נחושה יותר, חזקה יותר ומבוססת יותר.

יש מי שרואה בהתיישבות סיסמה פוליטית. אני רואה בה אחריות לאומית. ההתיישבות אינה באה במקום צה"ל, אלא לצידו. היא איננה תחליף לכוחות הביטחון, אלא מכפילת כוח עבורם. יישוב קבוע יוצר רציפות של חיים, מחייב אבטחה, משפר את השליטה בשטח ומחזק את הריבונות בפועל.

אפשר להתווכח על דרכים ועל מדיניות, אך קשה להתווכח עם העובדה ההיסטורית שבכל מקום שבו התקיימה נוכחות ישראלית משמעותית, למדינת ישראל הייתה יכולת טובה יותר לשלוט במרחב ולשמור על האינטרסים הביטחוניים שלה. לעומת זאת, כאשר נוצר ואקום שלטוני וביטחוני, נכנסו אליו פעם אחר פעם גורמי טרור שניצלו אותו להתעצמות ולהיערכות לעימות הבא.

מדינת ישראל אינה מבקשת מלחמות, אך היא מחויבת להפיק לקחים מהמלחמות שנכפו עליה. אם ה-7 באוקטובר לימד אותנו משהו, הרי שזהו המחיר הכבד של אשליות. אסור לנו לבנות את ביטחוננו על תקוות בלבד. ביטחון נשען על נוכחות, על שליטה, על הרתעה ועל נחישות.

התיישבות יהודית בעזה, מבחינת התומכים בה, אינה רק יעד ציוני אלא גם תפיסת ביטחון ארוכת טווח. היא מבטאת את ההבנה שריבונות אינה מסתיימת בהנפת דגל או בהכרזה מדינית. ריבונות מתקיימת כאשר יש אנשים שחיים במקום, עובדים בו, מקימים בו משפחות ומבטיחים שהאדמה תישאר חלק ממדינת ישראל גם לדורות הבאים.

בסופו של דבר, השאלה איננה רק כיצד מנצחים את המלחמה הנוכחית, אלא כיצד מונעים את המלחמה הבאה. לשם כך דרוש צבא חזק, הנהגה נחושה ועוצמה מדינית – אך גם הבנה שההתיישבות היא חלק בלתי נפרד ממערך ההגנה של מדינת ישראל. ה-7 באוקטובר חייב להיות נקודת מפנה. לא רק במאבק בטרור, אלא גם באופן שבו אנו תופסים את הקשר שבין ביטחון, ריבונות והתיישבות. כי במקום שבו יש התיישבות, יש חיים.