דעות

ההזנחה כמדיניות: המדינה מכירה בבית הספר ומפקירה את הילד

בתי הספר פועלים, הילדים מוכרים – ורק האחריות נעלמת. מה שמתרחש במוסדות החינוך בכפרים הבדואיים הלא מוכרים בנגב אינו תקלה מקומית, אלא הזנחה תשתיתית רבת שנים שתוצאתה מפלה

יאיר אבידן | 20/9/2026 8:45 עקבו אחרינו בגוגל

ילד אינו אמור לסכן את בריאותו כדי לממש את חובתו ללמוד. ובכל זאת, בישראל של 2026 אלפי ילדים בנגב מגיעים לבתי ספר שבהם ביוב גולש, חוטי חשמל חשופים, תקרות מתפוררות, השירותים אינם ראויים לשימוש ולעיתים אין אפילו מים בברזיות. אלה אינם מוסדות פיראטיים. אלה בתי ספר מוכרים של מדינת ישראל, הפועלים באחריות משרד החינוך. הכפר אולי אינו מוכר; הילד ובית הספר מוכרים היטב.

דוח האגודה לזכויות האזרח, שהתבסס על בדיקות מקצועיות שנערכו בחודש אוגוסט האחרון לפי אמות מידה של משרד החינוך, בחן 11 בתי ספר (תשעה יסודיים ושני תיכונים) שבהם לומדים כ-7,200 תלמידים בכפרים הלא מוכרים בנגב. התמונה העולה ממנו קשה להבנה ולעיכול: כמויות גדולות של פסולת, ליקויים בדרכי הגישה המעמידים ילדים בסכנת דריסה וגדרות פגומות או פרוצות.

לפי הדוח, אף לא אחד מ-11 בתי הספר מחובר למערכת ביוב מרכזית, ונמצאו בהם סימני לנזילות ולגלישת שפכים מבורות ספיגה שאינם מגודרים, נעולים או מסומנים. חלק מאותם מוסדות חינוך כלל אינם מחוברים לרשת החשמל ותלויים בגנרטורים, בחלקם נמצאו ליקויים מבניים חמורים – ובהם קירות סדוקים או שבורים, תקרות מתפוררות, חלונות מנופצים, רטיבות ועובש. באף אחד מ-11 בתי הספר אין מיגון תקני בשטח המוסד. אלה, ראוי להדגיש, רק תמצית הממצאים.

אפשר להתווכח על מדיניות ההתיישבות בנגב, על הסדרת הקרקעות, על תכנון ועל אכיפה. אי אפשר להתווכח על זכותו של ילד למים, לביוב, לחשמל, לשירותים, למבנה שאינו מסכן אותו ולמיגון בשעת חירום. המדינה רשאית לנהל מחלוקת עם הוריו; אסור לה לנהל אותה על גופו.

כאן מתחיל משחק גלגול האחריות. משרד החינוך, המועצות האזוריות, הגופים מפעילים – לכל גוף יש הסבר, ולילד אין ברזייה. כאשר כולם אחראים מעט, בפועל איש אינו אחראי מספיק. אסור לטעות ולראות בכך כישלון של ממשלה אחת, שר אחד או מחנה פוליטי אחד.

ההזנחה הזאת נבנתה במשך עשרות שנים, תחת ממשלות ימין, מרכז ושמאל. מבקר המדינה כבר תיאר ב-2021 כשלים עמוקים בתכנון, בתשתיות, בנתונים, בתקצוב ובתיאום בין הגופים המטפלים באוכלוסייה הבדואית בנגב. הוא גם מצא שבמרבית יישובי הפזורה שבתחומי אל-קסום ונווה מדבר כמעט שלא הוסדרו תשתיות ציבוריות של מים, ביוב, חשמל, כבישים, תקשורת ותאורת רחוב.

לכן נדמה שהאידיאולוגיה העקבית ביותר שהופעלה כאן אינה אידיאולוגיה של ימין או של שמאל. זו אידיאולוגיה של דחייה: לא להסדיר, לא להכריע, לא לחבר, לא לתקצב עד הסוף ולהתרגל לכך שילדים מסוימים יכולים להמתין. כאשר ה"זמני" נמשך לאורך עשרות שנים, הזמניות עצמה נעשית למדיניות.

נכון, ליקויי תחזוקה ובטיחות קיימים גם בבתי ספר ביישובים יהודיים. מבקר המדינה מצא ב-2023, בבדיקה של 20 בתי ספר בשש רשויות ובהן נתניה, קריית אתא, שוהם והגלבוע, נזילות ורטיבות, מתקני שתייה וארונות לא מקובעים, ליקויי בטיחות חוזרים ואף מעבדות שנסגרו. אין להקל בכך ראש. אולם במקורות הציבוריים שנבדקו לצורך טור זה, לא נמצא תיעוד מקביל של קבוצת בתי ספר מוכרים ביישובים יהודיים שבה מצטברים יחד, בהיקף כזה, היעדר ביוב מרכזי, תלות בגנרטורים, גלישת שפכים, מחסור במים, מפגעי חשמל ומבנים והיעדר מיגון תקני.

זה ההבדל בין ליקוי לבין שיטה. ליקוי יכול להיות מקרה; כאשר כל הליקויים מצטברים שוב ושוב אצל אותם ילדים – זו כבר מדיניות. הפקרה של קבוצות מיעוט מוכרת גם במדינות אחרות בOECD-, בין היתר בארצות הברית ובסלובקיה. ישראל אינה המדינה היחידה שבה ילדים מקבוצת מיעוט משלמים את מחיר ההזנחה המוסדית. זה אינו מקל באחריותה – להפך. מדינות דמוקרטיות נבחנות בדיוק במקומות שבהם קל לרוב לא לראות את מי שנשאר מאחור.

האם זו אפליה? לא מצאתי מסמך ממשלתי המורה להפלות ילדים בדואים. אבל אפליה אינה מתקיימת רק כאשר מישהו חותם עליה. היא יכולה להתקיים גם בתוצאה: כשמערכת ציבורית יודעת במשך שנים שקבוצה מובחנת של ילדים מקבלת תנאים נחותים ומסוכנים, אינה מתקנת אותם, וממשיכה להסביר מדוע האחריות נמצאת במקום אחר. לא הוכחה כאן כוונת אפליה; הוכחה תוצאה מפלה. אחרי עשרות שנים, קשה למצוא לה שם נקי יותר.

התיקון אינו דורש עוד ועדה שתספר לנו שהמצב מורכב. הוא דורש החלטה. ראשית, מיפוי בטיחות ותברואה מיידי של כל מוסדות החינוך בכפרים הלא מוכרים, בפרסום מלא לציבור. שנית, סילוק מיידי של כל מפגע שיש בו סכנה לחיים ולבריאות, בלי להמתין להסדרה התכנונית של הכפר. שלישית, הסדרת תקציב ייעודי ורב שנתי לחיבור מוסדות החינוך למים, לביוב, לחשמל ולמיגון, שאינו בן ערובה לסכסוך בין משרד למועצה. ורביעית, גורם ממשלתי אחד, מזוהה ובעל סמכות, שיישא באחריות, יפרסם לוח זמנים וידווח לכנסת על הביצוע. לא עוד אחריות מפוצלת המייצרת הפקרות שלמה.

לא צריך לבחור צד במחלוקת על הנגב כדי לבחור בצד של הילדים. צריך רק לדרוש ממדינת ישראל לעמוד באמות המידה שהיא עצמה קבעה. הכפר אולי אינו מוכר. הילד מוכר. זכויותיו מוכרות. ומהיום, גם ההזנחה מוכרת – ולכן אין עוד תירוץ שלא לתקן אותה.