בשנת 2009 זכה פרויקט יוצא דופן של לשכת התיירות בקווינסלנד, בעשרות פרסים נחשבים כולל הזכייה הגדולה מכולן בעולם הפרסום-שיווק - אריה הזהב בפסטיבל קאן. מדובר היה בהצעה ל\"עבודה הטובה ביותר בעולם\" - שמירה על אי שהוא שמורת טבע מדהימה, בתנאי 5 כוכבים. הבאזז התקשורתי היה אדיר, ומאות מיליונים ברחבי העולם פנטזו על הג\'וב החלומי.

בשבוע שעבר, פרסם הוול-סטריט ג\'ורנל את גרסת המציאות של העבודות הטובות ביותר והגרועות ביותר בעולם. בפרויקט רחב היקף של אתר הקריירה Careercast.com נבחנו 200 מקצועות לפי 5 קריטריונים: הדרישות הפיזיות, סביבת העבודה, ההכנסה, המתח בעבודה ותחזית התעסוקה. בחמישייה המובילה מופיעים, ללא הפתעות מיותרות, מהנדס תוכנה (במקום הראשון), אקטואר, מנהלת משאבי אנוש, שיננית ומתכנן פיננסי. אבל ההפתעה נרשמה בחמישיית המקצועות הגרועים בעולם: בהפרש זעום מחוטב עצים, שכיר במשק חקלאי ועובד באסדת קידוח נפט, נמצאת במקום החמישי מהסוף אחת העבודות הגרועות ביותר בעולם: כתב בעיתון.

כשצוללים לתוך הדוח המלא, מגלים שהתמונה למעשה גרועה הרבה יותר. הנה לדוגמא כמה מקצועות שהם טובים יותר (או גרועים פחות) מלהיות כתב בעיתון, כאמור מקום 196 בדוח: פועל זבל (160), שוטף כלים (193), אחות בבית חולים (89), טכנאי שמנקה כורים גרעיניים (115), שוטר (163), ואפילו מלצר במסעדה זכה למקום אחד גבוה יותר מכתב בעיתון (195). למעשה, כל המקצועות בעיתונות ובתקשורת המסוקרות בדוח, נמצאות בצד הלא נכון של 100 העבודות הטובות בעולם. כך למשל שדרן רדיו או טלוויזיה (191), צלם עיתונות (166), עורך פרינט (118), עורך וידאו (121) ואפילו סופר (113). אגב, מה שירגיז אולי כמה מהעיתונאים, זו העובדה שגם בעלי המקצוע בהם נוהגים חלק מהעיתונאים להתעמר (במקרה הרע) או לזלזל (לרוב), היחצנים, נמצאים - לפחות לפי הדירוג האמריקני - במרחק שנות אור מהם בדוח, במקום ה-70 המכובד, הרבה לפני רופאים וטייסים. כן ידידי העיתונאים, אותם כותבי קומוניקטים מרוויחים יותר טוב, עובדים בפחות לחץ ויש להם אופק תעסוקתי בטוח הרבה יותר מרובכם.

בעבר הלא רחוק הייתה למקצוע העיתונות הילה של זוהר. העיתונאים בסרטים האמריקנים של שנות ה-70 וה-80 של המאה שעברה היו מרוצים ממעמדם, אכלו תדיר במסעדות (תרגיעו, על חשבונם...), ותמיד קיבלו הצעות מפתות. חלקם אף היו גיבורים של ממש. אז איך הפך מקצוע העיתונות לאחד הגרועים בעולם? או במילים אחרות, אם נישאר לרגע באלגוריה ההוליוודית: איך הפך סופרמן ללוזר-מן?

חלק מה\"אשמה\" אפשר לתלות במהפכה הטכנולוגית-תקשורתית שעברנו בשנים האחרונות. בימינו, קלארק ולואיס לא היו רודפים אחרי סופרמן ברחובות מטרופולין או בערבות קנזס, אלא היו מחפשים עליו בגוגל ודולים תמונות מהפייסבוק (במקרה הטוב), או מסתפקים בשכתוב הקומוניקט של היחצן שלו (ברוב המקרים). הילת הזוהר של חיפוש האמת בשטח, גילוי השחיתויות והמלחמה ב\"רעים\", התחלפה בפפראצי, לא רק של תמונות אלא גם של סטטוסים מהפייסבוק.

מבחינה מקצועית, דווקא תרבות הרייטינג שקידשה את המטרה על פני האמצעים, היא זו שגרמה לזילות המקצוע בעיני הקהל, למרות שאותו (את הקהל) היא באה לרצות. כך הפכה התקשורת ל\"שמאלנית\" (בחוגים מסוימים), ל\"ימנית\" (זו האופנה בשנים האחרונות), ל\"מגויסת\" או סתם לצמאת דם. הכלים התקשורתיים זמינים כיום לחוג רחב הרבה יותר של אנשים ואישים, והם תוקפים את העיתונות בנשק שלה עצמה. כך למשל שר בכיר שספג השבוע ביקורת מוצדקת מאחד מבכירי העיתונאים בארץ, מיהר לתקוף אותו בחזרה אישית ותקשורתית, וקיבל כותרות - גם באתר זה .

על רקע התנודות בשוק הפרסום, הביטחון התעסוקתי של העיתונאים ירד כמעט לאפס. למרות התחזיות לבקרים של אנשי הדיגיטל, לא האינטרנט הרג את העיתונות, לפחות עדיין לא, בדיוק כמו שהטלוויזיה לא הרגה את העיתונות המודפסת בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20. ברשתות החברתיות אנשים דנים ומתלהמים על כתבות של \'ידיעות\' ו\'הארץ\', וההישג הגדול ביותר בו מתפארים רוב אנשי הניו-מדיה בפייסבוק, הוא סריקה של ידיעה עליהם באחד מעיתוני הפרינט, שבחלק מהמקרים קיבלה פחות חשיפה מסטטוס ממוצע שלהם.

העיתונות הורגת את עצמה, לאט אבל בטוח. זה מתחיל בכתבים במקומונים שמוכנים לעבוד ללא תמורה לבד מקרדיט, אבל זה נובע מהעורכים והמו\"לים שמוכנים להעסיק אותם בצורה זו. נכון, רוב הצרכנים במציאות של היום כבר לא ממש שמחים לשלם כסף על תוכן, אבל \'ישראל היום\' הוא לא החינמון הראשון שגילה שאפשר להרוויח גם בלי למכור את העיתון, קדמו לו עיתונים גדולים יותר ומרוויחים הרבה יותר באירופה. אבל קל הרבה יותר לשלם מעט או לא לשלם כלל עבור תוכן איכותי.

גם ההתערבות הברוטאלית בשנים האחרונות של המו\"לים ושליחיהם בתוכן המערכתי, גובה את המחיר הן מהעיתונאים והן מהקוראים. התחרות והאגו העבירו אותם על דעתם: ה-TheMarker תוקף את דנקנר, שקונה את \'מעריב\', שתוקף את \'הארץ\'. קשת \"בוגדת\" ב\'ידיעות אחרונות\' ונותנת את החסות ל\'האח הגדול\' ל\'ישראל היום\', ומקבלת בחזרה טראח גדול של כדורים פסיכיאטרים. שלדון אוהב לראות את ביבי בשער. לאודר לא אוהב לראות את שלדון בתחקיר בערוץ 10, ובערוץ לוקחים הימור בטוח ויורדים על הברכיים. העיתונים, שהיו פעם כלבי השמירה של הדמוקרטיה, עסוקים כיום יותר בקרבות כלבים עד זוב דם בינם לבין עצמם ולבין בעלי ההון שמחזיקים בהם.

גילוי נאות: גם אני הייתי במשך רוב חיי הבוגרים בצד הלא נכון של המקצועות הנכונים, ככתב וכעורך. הרווחתי מעט ונלחצתי הרבה, אבל נשארתי במקצוע כמעט 20 שנה, ואני לא מוציא מכלל אפשרות שאשוב אליו יום אחד. למה? לא ממזוכיזם. לא נזקקתי לדוח של Careercast כדי לדעת את מיקומי ומקומי, גם לא לטלפונים מהבנק. אבל אני יודע משהו שכותבי דוחות באשר הם לא ידעו לעולם. אני יודע את חדוות היצירה של כתבה שנכתבה בלילות חסרי שינה ומרובי סיגריות, אני מכיר את הסיפוק שבעריכת טקסט טוב וחיבורו לכותרת מנקרת, אני חוויתי את תחושת הניצחון באותם מקרים בהם נלחמנו בטחנות הרוח - ויכלנו להם, אני התמלאתי מבפנים כשקוראים אמרו לי שקלעתי להם בול בפוני, או בלב. ואיכשהו, זה גבר על כל הפעמים שקיבלתי מכות משוטרים או מפגינים, על המינוס בבנק, על הלחץ של העורך או המו\"ל, על השאלה של מה יהיה מחר. הייתי גאה להיות חמישה מקומות מהסוף, כי אפילו הסוף - הוא במודעת אבל בעיתון, שלעיתים היא רק ההתחלה של הכתבה הבאה.

אורי רודריגז-גרסיא הוא יועץ שיווקי ובעבר מנהל התוכן של קבוצת קו מנחה המחזיקה באתר אייס