קריירה ולימודים

החברה הערבית נשכחה מאחור: דרושה רפורמה מקיפה במערכת החינוך

נתוני דו"ח טאוב ומבקר המדינה מוכיחים כי החינוך הממלכתי-ערבי בישראל מתוקצב פחות מכל זרם חינוכי אחר. על המדינה לבצע רפורמה מקיפה במערכת החינוך הערבית הכוללת תקצוב הוגן, שדרוג תשתיות והכשרה מתקדמת למורים

ד"ר חולוד אבו חרפה, מנכ"לית ספק האינטרנט 066 | 15/4/2025 15:51

לפני כמה שבועות, ביקרתי בבית ספר יסודי באחד היישובים הערביים בצפון. בכיתה אחת, שבה למדו 38 תלמידים, המורה ניסתה להעביר שיעור עברית תוך התמודדות עם רעש מבחוץ ומחסור בעזרי לימוד בסיסיים. באותו רגע, מול כיתה עמוסה ומורה מותשת, הבנתי עד כמה מערכת החינוך הערבית נשכחה מאחור.

דו"ח חדש של מרכז טאוב, שפורסם בתחילת אפריל 2025, מציג את התמונה בצורה הברורה ביותר. החינוך הממלכתי-ערבי בישראל מתוקצב פחות מכל זרם חינוכי אחר, בעוד שהחינוך הממלכתי-דתי זוכה לתקצוב הגבוה ביותר אפילו מהחינוך הממלכתי הכללי.

הפער בין התקצוב הגבוה ביותר לנמוך ביותר עומד על 8%, מדובר באפליה ממוסדת שנמשכת שנים. בעוד שמספר התלמידים במערכת החינוך הערבית לא השתנה כמעט בין השנים 2014 ל-2023, במערכות החינוך הממלכתית והממלכתית-דתית חלה עלייה של 23% במספר התלמידים.

מה שמדאיג עוד יותר הוא שכאשר בודקים את צפיפות הכיתות, מגלים שהמערכת הערבית דווקא איננה הצפופה ביותר. על פי הנתונים, רק 20% מהתלמידים הערבים לומדים בכיתות עם יותר מ־28 תלמידים, זאת לעומת 31% בחינוך הממלכתי-דתי ו־50% בחינוך הממלכתי הכללי.

כלומר, הצפיפות אינה הסיבה לתקצוב הנמוך. אם כך, מדוע ההוצאה על תלמיד ערבי היא הנמוכה ביותר? התשובה, כואבת ככל שתהיה, היא מדיניות. התקצוב מתבצע לפי שיוך מגזרי ולא לפי צורך.

חשוב לציין, דו"ח מבקר המדינה משנת 2023 תומך במסקנה הזו. על פי ממצאי הדו"ח, התקציב הממוצע לתלמיד בחינוך הממלכתי־דתי היהודי גבוה בכ־31% מהתקציב הממוצע לתלמיד ערבי. מעבר לפערים הכמותיים, הדו"ח מצביע על כך שמבנה התקצוב עצמו פחות פרוגרסיבי, במיוחד בחטיבות העליונות – מה שמקשה על בתי הספר הערביים לספק מענה ראוי לתלמידים שנקודת הפתיחה שלהם גם כך מאתגרת.

מדינת ישראל מרבה לדבר על חינוך כשוויון הזדמנויות. בפועל, ההזדמנויות אינן שוות - לא בתנאים, לא בתקציבים, לא בתשתיות ובוודאי לא בתוצאות. שיעור הזכאות לבגרות בחברה הערבית עמד על 65%, זאת לעומת 81.5% בחברה היהודית. מדובר בפער עמוק שמתחיל כבר מהשלבים הראשונים של החינוך, ומעמיק לאורך כל הדרך עד לאקדמיה ולשוק העבודה.

לצד זאת, חשוב להדגיש כי לא מדובר רק במספרים, מדובר בילדים. בילדות שנכנסות לכיתות צפופות עם ציוד בסיסי בלבד, ללא טכנולוגיה עדכנית או תוכניות העשרה. מדובר במורים שפועלים בתנאים שמגבילים אותם, לא כי הם אינם רוצים לתת יותר אלא כי אין להם את הכלים.

מערכת החינוך הערבית בישראל לא סובלת מבעיות פדגוגיות - היא סובלת מאי-שוויון תקציבי עמוק, חוסר בתשתיות ומדיניות קבועה של דחיקה לשוליים. גם כשמועברים תקציבים, הם מגיעים באיחור, עם תנאים לא רלוונטיים ולעיתים נבלמים בגלל בירוקרטיה אינסופית. תוכניות לאומיות רבות אינן מותאמות תרבותית או לשונית. לכן, גם אם כוונתן טובה, הן פשוט לא אפקטיביות בשטח.

אין דרך אחרת לומר זאת, מדובר בבחירה. ילד ערבי שגדל בכפר בגליל לא מקבל את אותם הכלים שמקבל ילד יהודי מיישוב במרכז, על אף ששניהם אזרחי אותה מדינה. הפער הזה, שמתחיל בכיתה א', ממשיך לבגרות, לאוניברסיטה, לשוק העבודה ומשמר את מעגלי האי-שוויון של דור ועוד דור.

זו אינה רק שאלה של צדק חברתי, זו שאלה של עתיד המדינה. חברה שלא משקיעה בכל חלקיה, שלא מעניקה חינוך הוגן לכולם, לא תוכל להיות יציבה לאורך זמן. הפערים בחינוך של היום הם הפערים החברתיים והביטחוניים של מחר.

הגיע הזמן לשנות כיוון. על המדינה להכיר בצורך הדחוף ברפורמה מקיפה במערכת החינוך הערבית: תקצוב דיפרנציאלי הוגן לפי צורך, שדרוג תשתיות, הכשרה מתקדמת למורים, תוכניות לימוד מותאמות תרבותית ומערך תמיכה רגשי וחברתי שיסייע לתלמידים ולמורים כאחד. זו לא בקשה ליחס מיוחד זו דרישה לשוויון בסיסי.

החינוך הוא הבסיס לכל שינוי. הוא מתחיל בכיתה צפופה בצפון ומסתיים בדלת פתוחה לאוניברסיטה או לשוק העבודה. אם נמשיך להסתפק בסיסמאות נאבד דור שלם, אבל אם נחליט שהילדים שלנו שווים, נוכל לכתוב את הסיפור מחדש.