קריירה ולימודים

שתהיה סוף סוף שנת ניצחון כנגד האלימות במשפחה

"כיפת ברזל" לימדה אותנו שהיתכנות לטיפול בבעיה היא שאלה של מוטיבציה. בדרך לנתוני עולם שלישי, כמה נשים בישראל עוד צריכות לסבול עד שנבין מה הבעיה הלאומית הבאה שדורשת פתרון נחוש?
אניטה פרידמן | 
אניטה פרידמן (צילום ניר סלקמן)
אם היו שואלים, ערב ראש השנה תשע"ג, מה נראה לך יותר סביר כמשימה לאומית, ליירט טילים מעזה עד כדי אפס נפילות, או לצמצם את מגיפת האלימות במשפחה - היתה שאלה זו מעוררת גיחוך. כעת, ערב ראש השנה תשפ"ג, למדנו כבר לדעת שהיתכנות היא שאלה של מוטיבציה. ישראל הצליחה להפעיל בהצלחה, בזמן הזה, מערכת ייחודית בעולם, שבעזרת לוויינים מהחלל מאתרת כל צינור מעופף מאיפה-שהוא במזרח התיכון ברגע שיגורו, מחשבת את מסלולו הבליסטי, מפעילה אזעקות ואמצעי התרעה באזורי הנפילה הצפויים, ומזניקה טילים מונחים חכמים במיוחד שמיירטים את הטילים "הרעים" עוד באוויר לפני נחיתתם לקרקע. בזמן הזה, לא הצליחה מדינת ישראל ליירט גבר שמאיים לרצוח את אשתו, כושל בניסיונותיו הראשונים ומתארגן במרץ לקראת הניסיון הבא.
נחזור לגבולות האטמוספירה. אין תחרות בין איום הטילים לאיום האלימות במשפחה. מדובר בשני איומים קשים ושונים שדורשים התייחסות רצינית. שניהם גובים חיים, גורמים לנזקים אדירים בגוף ובעיקר בנפש, ומשרטטים מפה גיאוגרפית וחברתית עתירת מעגלי סכנה מיידית. אחד משני האיומים נפתר בצורה הטובה ביותר: אין לדעת היכן היינו היום ללא "כיפת ברזל", וכמה נזק, פגיעות, ואובדן חיים היו "מפרנסים" אלפי שעות סיקור חדשותי. מה ש"כיפת ברזל" מלמדת אותנו בעיקר זה שכשרוצים לפתור בעיה - היא נפתרת, וכשלא רוצים - מסתפקים במס שפתיים ומילים יפות, אך מותירים את הבעיה יתומה. נהוג לומר שעמיר פרץ הוא "אבי כיפת ברזל", לבעיה האחרת אין עדיין אבא.
ממדיה המטורפים של מגיפת האלימות במשפחה לא ניתנים לספירה. פשוט בגלל שרוב העבירות נשארות בתחום המשפחתי ואפילו לפתחה של המשטרה לא מגיעות. אך מספיק להסתכל על קצה הקרחון - הנתונים שכן ידועים - כדי להבין שמדובר במצב חירום לאומי. לפי ההערכות 200,000 נשים, 200,000 גברים ו-600,000 ילדים - סה"כ כמיליון כלואים במעגל האלימות בישראל - אחת מכל שלוש נשים תעבור תקיפה מינית במהלך חייה, אחת מחמש - תעבור אונס. בדרך לנתוני עולם שלישי. עשרות אלפי תלונות בשנה מוגשות במשטרה, ו"רק "כ-20 ומשהו נשים שנרצחות בשנה ומגיעות לשולי החדשות - לא משקפות את היקף וחומרת התופעה.
ויצו הציגה כבר לפני שנים תכנית למיגור התופעה. התכנית אושרה בממשלה באופן חלקי כבר בשנת 2017 אך לא מיושמת, עקב חוסר יציבות ממשלתית, וחוסר מוטיבציה של העומדים בראש. הצהרות לוחמניות של ראשי הממשלה המתחלפים מסתכמים במעט מאוד מעשים. התוצאה: חוק איזוק אלקטרוני אמנם עבר בקריאה ראשונה אך רחוק מאוד מאישור סופי, רפורמה בהגשת תלונות על עבירות מין - אמנם גובשה כתכנית אך היא בסכנת הקפאה בכפוף להרכב הממשלה הבאה, חוק למניעת אלימות כלכלית – אושר בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת אך לא טופל בכנסת הנוכחית ולכן חוזר לנקודת ההתחלה, וכן הלאה.
 
בפתחה של שנת תשפ"ג יש לקוות שהשנה, סוף-סוף, דברים ישתנו. שמדינת ישראל תבין שהכתם הזה על החברה הישראלית – אינו סובל דיחוי. הוא לא נוגע אך ורק למעורבים הישירים אלא לכולנו, האלימות בחברה הישראלית מתחילה במשפחה אך לא נגמרת בה, ומי שלא טיפל בה בחומרה כשהיתה קטנה – נדרש לטפל בה כעת, כשהיא יצאה משליטה וגדולה מכולנו. תפילתי היא שתהיה תשפ"ג שנת מיגור האלימות, שנת "מתקפת הנגד" של החברה - על אלה הקמים להרוס אותה מתוך ביתם. אמן .
הכותבת היא יו"ר ויצו העולמית
תגובות לכתבה(0):

נותרו 55 תווים

נותרו 1000 תווים

הוסף תגובה

תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה