בסרטו החמישי, "חוטאים", ריאן קוגלר ממשיך ללטש את מעמדו כאחד הקולות הייחודיים והחדים ביותר שצמחו בקולנוע האמריקאי של העשור האחרון. מי שפרץ עם "Fruitvale Station" והביא את "הפנתר השחור" לקדמת הבמה ההוליוודית, מגיש כאן יצירה שונה בתכלית – מותחן אימה גותי שמריח דם, עפר וזיכרון היסטורי מודחק.

הסרט, בכיכובו של מייקל בי. ג'ורדן (ששוב משתף פעולה עם קוגלר), שואב השראה ברורה מיצירות כמו "מצאת החמה ועד צאת הנשמה", אך במקום הלצה שטנית עטופה בגור – קוגלר יוצר סרט שקודח באטיות, טורד מנוחה, ומסרב לסגור את הפצעים. הוא שוזר אימה עם זהות, גאולה עם קללה, ומעמיד במרכזו עיירה דרומית בשנות ה-30, שמבעבעת באלימות לא פתורה, תרתי משמע.

ג'ורדן מגלם זוג תאומים החוזרים לעיר הולדתם כדי להתחיל מחדש – אך במהרה מתברר שהעבר, כמו מפלצות טורפות, לא מת. הופעתו הכפולה מדויקת, שברירית ומלאת תוקף. זו אינה רק תצוגת משחק – זו הכרזה מחודשת על כוכב שמוכן ללכת עד הקצה.

אבל "חוטאים" הוא הרבה יותר מהצגה של שחקן או תעלול ז'אנרי. זהו סרט שמחבר בין על-טבעי למציאות מוכרת היטב – גזענות, אלימות, הכחשה והכמיהה לצדק. הבחירה של קוגלר לעטוף את כל אלה באימה מדממת ולא בדרמה מסורתית, מאפשרת לו לגעת בפחדים הכי עמוקים של הצופים – לא רק מיצורים, אלא מעצמנו.

קוגלר שייך לדור העולה של במאים אפרו-אמריקאיים שעיצבו מחדש את שפת הקולנוע הפוליטי והז'אנרי – יחד עם ג'ורדן פיל ("תברח", "אנחנו,) , ברי ג'נקינס ( "אור ירח"), איסה ריי  ועוד. מדובר בארסנל יצירתי עוצמתי שמאתגר את הוליווד לא רק בסגנון אלא בתוכן, ולא מהסס להחדיר תודעה ומורכבות לכל פריים. "חוטאים" הוא לא סרט שירצה את כולם – הוא איטי, צפוף אווירה, עוכר שלווה ובמובנים מסוימים, בלתי מתפשר. אבל למי שמוכן לצלול – מצפה חוויה טורדת מנוחה, חכמה ובעיקר כזו שלא נשכחת.

עוד ב-

ביקורת סרט: "תיק שחור" – מותחן ריגול שעשוי כהלכה

לכתבה המלאה

4 כוכבים ****