הייתי בהונגריה ביום שבו העם ההונגרי קיבל את מדינתו בחזרה. ברחובות בודפשט מאות אלפי צעירים ומבוגרים רקדו באופוריה מוחלטת, דגלים הונגריים התנופפו בכל מקום, ואנשים שלא הכירו זה את זה התחבקו בפינות הרחוב לצלילי השיר "We Are The Champions". אחרי 16 שנות שלטון של ויקטור אורבן, הגיחו פיטר מגיאר ומפלגתו וגרף מעל לשני שלישים מהפרלמנט ההונגרי. אורבן לא הפסיד, אלא הובס. עמדתי שם וחשבתי על ישראל. הדמיון מצמרר.

מה שעולל ויקטור אורבן להונגריה בשנות שלטונו הוא ספר ההפעלה למה שיקרה כאן בישראל אם נמשיך באותה הדרך של הממשלה הנוכחית. מינוי מקורבים ונאמנים לכל עמדת שומר סף ומוסדות השלטון, השתלטות הדרגתית על התקשורת באמצעות רגולציה וכלכלה - עד שלא נותר בהונגריה כמעט אף כלי תקשורת ממוסד שאינו מזוהה עם השלטון, וסימון מתמשך של אויב - פנימי או חיצוני - שאפשר להאשים אותו בכל צרות המדינה. אם זה נשמע מוכר, זה כי זה מוכר.

אבל השוני לא פחות חשוב. שיטת הבחירות בהונגריה שונה מישראל, המבנה הממשלי שונה, התרבות הפוליטית שונה, וגם המצב בשטח שונה. הציבור הישראלי, למרות הכל, עדיין ביקורתי ומעורב הרבה יותר מהציבור ההונגרי ב-2010, התקשורת הישראלית עדיין חופשית וביקורתית, ושומרי הסף עדיין חזקים בישראל, וזה מה שמנע עד היום מהקואליציה הנוכחית לעשות כל העולה על רוחה. עוד לא הגענו למצב ההונגרי, אבל הכיוון ברור. ללא שינוי - לא ייקח הרבה זמן עד שנגיע לשם. אז מה בכל זאת אפשר ללמוד מניצחונו של מגיאר?

ראשית, האג'נדה. מגיאר לא ניהל קמפיין נגטיב נגד אורבן. הוא ניהל קמפיין של תקווה ושל אלטרנטיבה: פרו־אירופי, פרו־שיקום כלכלי, ונגד מה שהוא כינה "המאפיה המדינתית" של השלטון הנוכחי. הוא הגיע מתוך מפלגתו של אורבן, הכיר את ה"בייס" שלו, הבין את הסנטימנט הציבורי – זיהה וסימן אויב אמיתי: השחיתות העמוקה, ולא זהות המנהיג. האופוזיציה בישראל חייבת להפנים את זה. אסור להיגרר לספינים מצד השלטון, ואסור לתת לו לקבוע את סדר היום, אלא להוביל שיח עצמאי על מה שבאמת כואב לאנשים.

שנית, מגיאר הקדים את "מכונת הרעל" שכוונה נגדו. הוא לא נבהל או או כופף את ראשו מול הכפשות ולא התנצל או נתן הסברים. הוא יזם, הוביל, ניצב מולן בגובה העיניים ודיבר ישירות אל הציבור. שלישית, הרשתות החברתיות. הכוח שלהן להניע צעירים לשינוי הוא אדיר, ומי שלא מבין את זה מפסיד את הדור הבא, שהוא נתח עצום מקהל הבוחרים.

ומה לא מספרים לנו. ההונגרים לא הצביעו על דמוקרטיה ולא על ליברליות. הם הצביעו נגד שחיתות ששטפה את המדינה, ועל כלכלה שקרסה תחת משקלו הכבד של הבידוד מהאיחוד האירופי. הם הצביעו מהבטן, או יותר נכון מהכיס, כי מצבם האישי הוא בכי רע. זה הלקח הכי חשוב, ואולי גם הכי מטריד מבחינתנו. בישראל, נכון להיום, המצב הכלכלי עדיין טוב יחסית. יש לנו היי־טק, יש לנו תעשייה ביטחונית, יש לנו כרית ביטחון.

האזרחים נהנים ממטבע שקל חזק. אבל לא לעולם חוסן. על פי תחזיות דמוגרפיות, עד 2065 יהוו החרדים והערבים יחד כ-52% מהאוכלוסייה, והכלכלה הישראלית תיראה אחרת לגמרי אם לא יתרחש שינוי דרמטי במדיניות כלפי האוכלוסיות האלה. מעמד הביניים לא יוכל עוד להחזיק את המדינה על הגב, ויקרוס תחת הנטל. גם סוגיית השירות והעובדה שבעוד כמה שנים המיעוט ישא בנטל הגיוס – גם זו עובדה מטרידה. צריך להגיד את האמת הזו לציבור, גם אם היא לא נעימה: אם נמשיך ככה, גם אצלנו יהיה רע, ורמת החיים תרד.

ובכל זאת, חזרתי עם תקווה. כי מה שראיתי בבודפשט הוכיח משהו שלפעמים קשה לתפוס מתוך המציאות המקובעת: שלטון ממושך, מסואב ומפלג שמרסק את מוסדות המדינה ופוגע באמון הציבור - סופו להיזרק מכל המדרגות, במוקדם או במאוחר. הניצחון של מגיאר אינו נחלה של קבוצה פוליטית מסוימת ומוגדרת בהונגריה. הוא שייך לכל הונגרי שרצה לחיות במדינה שטוב לחיות בה, שבה השלטון משרת את העם ולא את עצמו. את זה אנשי מפלגת השלטון בישראל לא מבינים. זה נראה רחוק ובלתי אפשרי, עד שזה קורה. הרוח האזרחית חזקה מכפי שניתן לדמיין, וזה נכון לכל מקום על הגלובוס.

עוד ב-

בן גביר מותקף: "פירומן, תתבייש לך רודף כבוד שכמותך"

לכתבה המלאה

*הכותב: ח"כ איתן גינזבורג, כחול לבן